הבסיס שלא נוכל בלעדיו

שלום לך,

מה החוקים הכי חשובים בספר החוקים של מדינת ישראל?

בשנים האחרונות השאלה הזאת כבר איננה תיאורטית. היא בוערת. לא מדובר רק בוויכוח על סעיף כזה או אחר, אלא על עצם השאלה: מהם העקרונות שבלעדיהם מתפורר הבסיס של מדינה יהודית דמוקרטית? מהו הקו שאם נחצה אותו — משהו יסודי ייסדק באמון, במוסר, בזהות שלנו?

בתקופות משבר - ביטחוני, פוליטי, כלכלי - אנחנו נאלצים לבחון מחדש את סדרי העדיפויות. מה באמת חשוב? על מה אפשר להתפשר? ומהו הבסיס שאין לנו קיום בלעדיו?

אני עדיין מופתעת לגלות עד כמה פרשת השבוע מצליחה להאיר את המציאות העכשווית. טקסט עתיק, בן אלפי שנים, ממשיך להציב רף מוסרי חד גם מול חברה מודרנית ריבונית וחזקה.

השנה למדתי זאת מחדש מפרשת משפטים.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אחרי ההתגלות הנשגבת של עשרת הדיברות, התורה עוברת לדבר בשפה יומיומית: משפטים. חוקים. מערכת כללים לחברה ממשית. לא רק אמונה אלא מבנה חברתי.

ובמה היא פותחת? 

לא בזהות לאומית. לא בעליונות. לא בהצהרת כוח.

אלא בהגבלת הכוח.

“כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם.”

החוק הראשון של החברה הישראלית אינו מבטל עוול עתיק, אבל הוא שם לו גבול. הוא קובע עיקרון: גם כאשר יש לך כוח חוקי, גם כאשר אתה בצד המנצח אינך כל־יכול. החירות קודמת לנוחות של השליט.

ומשם ממשיכה התורה בהגנה על נשים, על יתומים, על עניים, על הגר. שוב ושוב.

“וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.”

זו אינה רק מצווה פרטית. זו תפיסה מדינית. הזיכרון הלאומי של העבדות אמור לעצב מדיניות. אמור להשפיע על אופן הפעלת כוח. אמור לרסן את הפיתוי להשתמש בכוח כדי להיטיב עם מקורבים ולפגוע בחסרי מגן.

הדרישה הקשה ביותר שמציבה התורה אינה דרישה פולחנית. שמירת שבת וכשרות כרוכות באי נוחות; אבל הן ברורות. הרבה יותר קשה לזכור שהיינו עבדים — ולהסיק מזה מחויבות מוסרית. מאד קשה להימנע מלנהוג כפי שנהגו בנו. הכוח, אומרת התורה, עלול להביא לשחיתות מוסרית ולפגיעה בחלשים. ולכן היא קובעת כבר בתחילת ספר החוקים שלה כי חברה יהודית נמדדת באופן שבו היא מגינה על מי שאין לו כוח.

וכאן עולות שאלות לא נוחות:

האם אנחנו כחברה מציבים גבולות ברורים לשלטון?

האם אנחנו רגישים מספיק לשחיתות — או שכבר התרגלנו אליה?

האם אנחנו מזדעזעים כאשר אלימות משתוללת ברחובות — או שלמדנו לחיות איתה כל עוד היא פוגעת ב"אחרים"?

האם אנחנו זוכרים שהמבחן של מדינה יהודית איננו רק סמלים וזהות אלא צדק יומיומי?

יש היום קולות שמצדיקים ריכוז כוח, הקלה עם בעלי שררה, או התעלמות מהפקרת מיעוטים וזה בשם הביטחון, בשם הריבונות, בשם “טובת עם ישראל”. אבל התורה מזהירה דווקא ברגעי כוח. היא איננה מתרשמת מעוצמה. היא שואלת: מה אתם עושים איתה?

האבסורד הגדול הוא שככל שאנחנו מתחזקים מבחינה צבאית וכלכלית כך גדל הפיתוי לשכוח את השיעור הראשון שלנו כעם: היינו עבדים. והזיכרון הזה איננו סיפור היסטורי. הוא מנגנון בלימה מוסרי.

לכן חשוב לחזור לא רק לעשר הדיברות, אלא גם לפרשת משפטים. להיזכר שהחידוש של תורת ישראל לא היה רק אמונה באל אחד אלא תביעה להגבלת כוח, להגנה על החלש, לאחריות שלטונית.

המאבק על דמותה של ישראל איננו מאבק בין “יהודית” ל“דמוקרטית”. הוא מאבק על משמעותה של היהדות עצמה. אם היהדות פירושה ריסון הכוח וזיכרון העבדות  אזי חברה צודקת יותר היא גם חברה יהודית יותר.

ולכן אין כאן רק עמדה פוליטית. יש כאן נאמנות למקור.

כמנהיגת קהילה וכרבה אני חשה את המתח הזה כמעט מדי שבוע. אנשים יושבים מולי עם אהבה עמוקה לעם הזה ולמדינה הזאת — ועם דאגה אמיתית לדרכה. אני שומעת את הפחדים, את הכאב, את העייפות. וגם את הרצון לא לוותר על התקווה.  אין זה תפקידי לומר לחברי קהילתי מה לחשוב פוליטית. תפקידי להזכיר לנו מהו הרף המוסרי שהתורה מציבה בפנינו; רף שאינו משתנה לפי סקרים או לפי זהות השר המכהן.

אם איננו מוכנים שתורתנו תאתגר אותנו גם כשזה לא נוח — איזו תורה אנו מבקשים לשמר?

שלך,

הרבה אילה