How are you doing, really?

שלום לך,

מה שלומך באמת?

עד כמה יוצא לנו לשמוע את השאלה הזאת כשהיא מבטאת עניין אמיתי. לא כנימוס חולף, לא כפתיח אוטומטי לשיחה, אלא כשאלה שיש מאחוריה נכונות לעצור, להקשיב, ואולי גם לשאול שאלת המשך.

ומתי אנחנו עצמנו שאלנו אדם אחר לשלומו — ופינינו זמן וסבלנות להאזין לתשובה, גם אם היא מורכבת, גם אם היא לא נעימה?

פרשת השבוע מספרת על ביקורו של יתרו, חותן משה, במדבר. יתרו מגיע עם ציפורה ושני בניו של משה, והמשפחה מתאחדת לאחר הדרמה האדירה של יציאת מצרים. משה יוצא לקראתו, משתחווה, מנשק. ואז כתוב בפשטות וביופי:

“וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ־לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה.”

שני אנשים נכנסים לאוהל ושם מתפתחת שיחה אמיתית.

משה מספר ליתרו את כל קורותיו מאז נפרדו: השליחות, ההתמודדות, הניסים והעומס. יתרו מקשיב, מתפעל, מברך את אלוהי ישראל. למחרת הוא מתלווה אל משה ליום עבודתו  ואז מעז לומר לו אמת לא פשוטה: כך אי אפשר להנהיג לאורך זמן. הוא מציע מבנה אחר של הנהגה, שיפוט וחלוקת אחריות.

התרומה האדירה הזו של יתרו, כהן מדין, מתאפשרת רק הודות ליחסי האמון בין השניים. האמון מאפשר כנות, הקשבה פעילה, מרחב שבו אפשר להשמיע ביקורת בונה ולהציע שינוי. זה שילוב מופלא — ונדיר. הלוואי על כולנו יחסים כאלה, בתוך המשפחה ומחוצה לה.

השבוע אירחנו בבית הקהילה משלחת מקהילה בניו ג’רזי. משלחת דומה ביקרה כאן בינואר 2024, אז דיברנו על טראומת השבעה באוקטובר ועל אימי המלחמה. שנתיים חלפו- וההתרגשות מבואם לא פחתה. באקלים הבינלאומי הנוכחי, כל ביקור כזה הוא בחירה נועזת, כמעט הצהרה נגד הזרם. בשבוע שבו ארמדה אמריקאית מאיימת על איראן, נדרש אומץ ממשי לנחות בישראל.

החלטנו הפעם לא לייפות. רצינו שיחה אמיתית. רצינו לשאול — ולהיות מוכנים לשמוע.

תמר פתחה ואמרה. “I will not do sugar coating today.”

היא דיברה על גל העזיבה של צעירים, בעיקר מעולם ההייטק; על שיחות שמתקיימות גם אצלה בבית, על התלבטויות כואבות. עמי סיפר על בננו, שוויתר על מסלול אקדמי מבטיח בחו״ל וחזר ארצה. אחר סיפר על גל עלייה ממדינות מערביות, תגובה ישירה לאנטישמיות הגואה. זו הייתה פתיחה כואבת. בלי ציפוי סוכר. בלי מסכות.

בהמשך הערב ישבנו סביב שולחנות ושוחחנו בפתיחות, ככל האפשר, על המציאות משני עברי האוקיינוס. לא היו הפתעות גדולות - הרגשות דומים, גם אם המציאות שונה. אבל יצאנו בתחושה ברורה של קירוב לבבות. ההקשבה והשיתוף חיזקו את הרוח.

בסיום פרשתנו יתרו נפרד ממשה “וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל־אַרְצוֹ.” ואז מתרחש מעמד הר סיני. התורה ניתנת.

חז״ל הם שקשרו בין ביקור יתרו לבין מתן תורה, ואני הולכת בדרכם: לפני שניתנת תורה, צריך ללמוד לשאול לשלום הזולת - ולהיות מוכנים באמת לשמוע את התשובה. צריך לדעת לקבל ביקורת הנאמרת בכבוד, גם כשהיא באה ממי ששונה מאיתנו מאוד.

אולי זו אחת ההכנות העמוקות ביותר לקבלת תורה:

לא היכולת לדבר — אלא היכולת להקשיב.

שלך,

הרבה אילה