מה למדנו?

שלום לך, 

כ"ז בניסן מנכיח את זיכרון השואה במציאות הישראלית. לא משום שהוא נעדר ממנה ביומיום. להפך. לעיתים קרובות עולות השוואות בין ההווה לבין היבטים שונים של האסון הגדול מלפני יותר משמונים שנה. לא פעם הן מרגישות כמו שימוש בשואה, לעיתים אפילו ניצול שלה, כדי לבטא עמדה פוליטית. הזיכרון ההיסטורי משמש כלי בידי קבוצות שונות. קשה להימנע מכך.

ובכל זאת, כ"ז בניסן מעמיד אותנו בכל שנה מחדש מול ממדי השואה וריבוי פניה, לאורך שנים ולרוחב חצי עולם. הוא גם מחייב אותנו לעצור ולשאול: מה למדנו?

בסיום אירוע זיכרון בסלון בקהילה, הצעתי למשתתפים שאלה פשוטה וקשה:

מה ניקח מן השואה השנה? איזה סיפור נספר לילדינו, לנכדינו, לחברינו?

אם יושיבו אותנו מול מצלמה וישאלו: מה יש לך לומר על השואה -

 מה נענה?

האם נדבר רק על האלימות שהופנתה כלפי יהודים?

או ניתן מקום גם לרצח השיטתי של צוענים, של הומוסקסואלים, של מיליוני אזרחים סובייטים שהורעבו למוות, של אנשים עם מוגבלויות בגוף ובנפש?

בשבילי השואה היא קודם כל הסבל שעברו אמי ומשפחתה בטרנזניסטריה שברומניה. זה הזיכרון האישי שלי.

אבל אני מבקשת להרחיב את המבט, ולראות גם את הרוע כתופעה אנושית כללית. גם כשהוא אינו מופנה כלפינו.

אני מוכנה לשאול על הנטייה האנושית לגזענות, ללאומנות, לכל צורה של שנאה שמובילה לאלימות ולרצח. כי ברור לי שמה שקרה לעם הגרמני במחצית הראשונה של המאה העשרים עלול לקרות לכל עם.

כבר בראשית הסיפור האנושי מתוארת אלימות בין אחים. קין הורג את הבל מתוך קנאה. ואלוהים אומר לו:

“הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב — לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.”

הפסוק הזה העסיק פרשנים רבים. רש"י מדמה את החטא לחיה הרובצת בפתח וממתינה להזדמנות לטרוף. אבן עזרא רואה בו תיאור של תוצאה- אם לא נפעל נכון, תוצאות המעשים כבר ממתינות לנו. פרשנות מודרנית מדגישה את רגע הבחירה- ה"פתח" הוא המקום שבו האדם ניצב מול עצמו.

יש כאן אמירה פשוטה ועמוקה גם יחד:

הרוע אינו גזרה מלמעלה. הוא אפשרות בחירה.

בכ"ח בניסן תשפ"ו אני מבקשת לזכור כי לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ.

ולבחור, פעם אחר פעם, שלא לתת לו להכריע אותנו.

שלך,         

הרבה אילה