לאחוז בזה וגם בזה

פסח שני שמח 

מישהו סיפר לי שאשתו “כל היום בטלוויזיה, בערוצי החדשות, מכורה לפאנלים”. חברה התלוננה שבן זוגה כועס וזועם בלי הפסקה על המלחמה ועל הממשלה. שכנתי אמרה שהיא חייבת לצאת להפגין כי “אי אפשר לשבת ולא לעשות כלום כשהכול נורא כל כך”. אחת החברות שלנו עזבה את קבלת השבת כי חשה דיסוננס בלתי ניתן לגישור בין מה שמתרחש במדינה לבין השמחה שגאתה בעת שירת “לכה דודי”.

הם צודקים.

המצב באמת איום ונורא. שטף החדשות, שלרוב אינו מחדש דבר, מציף ומאיים להטביע. כבני אדם שמאמינים בעשייה ובפעולה, קשה לנו לשאת את תחושת חוסר האונים שלנו כאזרחים.

אז מה נכון לעשות?

להתמסר לכעס ולייאוש?

או להפנות גב למציאות? לנסוע ליוון או לפורטוגל ולהעמיד פנים שאפשר להתנתק מן הישראליות? מן היהודיות? 

אני מרגישה שהבחירה בין האפשרויות הללו אינה רק בלתי אפשרית, אלא גם לא נכונה.

בשיחה עם עמוס, בני, ניסיתי להסביר לו, וגם לעצמי, כמה חשוב להמשיך ולקיים קבלת שבת. זו יצירת אי של שפיות בתוך ים הטירוף, הסברתי. זו התעקשות שיהיה כאן טוב. זו הבטחה שעדיין יש לנו עם מי לבנות ולשקם את החברה שלנו.

אני קוראת ומעודכנת, אמרתי לו. אני זועמת ומתוסכלת, אבל אני לא מוכנה שזה יהיה הדבר היחיד שיכתיב את חיי.

והוא ענה שזו מחשבה “קווירית”, הסירוב לקבל את הקוטביות ואת ההכרח לבחור צד אחד בלבד.

עניתי לו שיש לזה ניסוח יהודי עתיק מאוד, כבר בספר קהלת:

“טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם.”

זהו ניסוח שמכיל מורכבות ורואה בה יתרון.קהלת מציע לא להיגרר לבחירה חדה, אלא להחזיק גם בזה וגם בזה.

ואכן, בחברה שנוטה להיות מקוטבת וממהרת לסמן יריבים ואויבים, כדאי להיזכר בחוכמתו של קהלת. יראת אלוהים, או הרצון להיות אדם ערכי ועושה טוב, אינה שייכת רק לצד אחד של הדילמה. כעס יכול להיות מוצדק, וגם הצורך בנחמה. גם המחאה חשובה וגם היכולת לעצור ולנשום עמוק.

קבלת השבת היא דוגמה לאחיזה בחיים של משמעות. היא מעגל אנושי שבו אפשר להתפלל, לשיר ואף לרקוד בתוך מציאות של מלחמה.

לא כי איננו רואים את המציאות, אלא דווקא משום שאנו רואים אותה.

לא כבריחה, אלא כעמידה.

זו אינה התכחשות, אלא הכרעה לבחור בחיים שיש בהם רוח, קשר ותקווה.

כי אין לי ארץ אחרת. 

גם אם אדמתי בוערת. 

בברכה ובתקווה לחג שמח ושקט

הרבה אילה