לגדול אל החירות

שלום לך,

השבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול.

אחד ההסברים לשם קושר אותה לרגע מכונן: הציווי לשחוט את השה ולהתכונן ליציאה ממצרים. זו הפעם הראשונה שבני ישראל נדרשים למעשה עצמאי של מצווה, וכך הם עוברים, במובן ההלכתי והתודעתי, ממצב של “קטנים” ל“גדולים”.

ההכנות ליציאה, שלא לומר הבריחה, הן צעד ראשון בהתבגרות, לקיחת אחריות על הגורל.

ההסבר הזה יקר ללבי, משום שהתורה עצמה מדגישה שוב ושוב כי האל הוא המוציא, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים. יציאת מצרים היא גם יסוד הברית לדורות. ובכל זאת, בתוך הסיפור האלוהי הגדול, נדרש גם מעשה אנושי. אין חירות ללא היענות.

גדלתי על חינוך הומניסטי המדגיש אחריות אנושית. לכן נהגתי לראות את הנהגת העם דרך השלושה - משה, אהרון ומרים, הנהגה אנושית המובילה עם עבדים אל חירות. אך קריאת התורה מציבה תמונה אחרת, שבה התפקיד המרכזי הוא של האל, והאדם לכל היותר שותף. 

כאן נכנסת שבת הגדול ומוסיפה גוון חיוני לפיו בלי פעולה אנושית לא תתכן חירות.

המסורת של שבת הגדול מתבססת על ספרות חז״ל המדגישה את האקטיביות של העבדים ערב היציאה. ההכנות לליל הפסח הראשון אינן רק ציות, אלא גם העזה. יש בהן יצירתיות, אמונה ונכונות לפעול גם כשאין ודאות. החירות מתחילה במעשה קטן אך מכריע.

לכך מצטרפת דמותה של מרים, המוזכרת בשבת הגדול. חז״ל מרחיבים את סיפורה, מן המיילדת הממרה את פי פרעה, דרך הילדה המעזה לעמוד מול אביה עמרם ולשכנעו להחזיר את יוכבד, ועד האישה המשגיחה על התיבה ומביאה את האם להיות מינקת. בהמשך, בארה של מרים מלווה את העם במדבר ומקיימת אותו.

בדורות האחרונים נוספה לשולחן הסדר גם כוס מרים, כוס זכוכית מלאה מים. זהו מנהג חדש יחסית, אך משמעותי, המזכיר את הבאר של מרים ואת מקומן של נשים בסיפור יציאת מצרים ובהיסטוריה היהודית כולה. המים הצלולים בכוס מזמינים אותנו לזכור שהחירות לא נולדה רק ממנהיגות גלויה ומפורסמת, אלא גם ממעשים של אומץ, התמדה ודאגה לחיים, שלעתים נשארו בשוליים.

לפי המנהג, שבת הגדול היא זמן ללימוד על הפסח. השנה אני מבקשת להדגיש את הדבר ההופך אותנו לגדולים באמת: לא רק ידע, לא רק הקפדה על מצוות החג, אלא אחריות; לא רק זיכרון, אלא פעולה.

כָּל אָדָם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ / אֵיזוֹ מִצְרַיִם, / לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ / בְּיָד חֲזָקָה, / אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

קטע זה משירו של הרב אמנון ריבק מזכיר לנו לזהות את העבדות שבחיינו, את מה שמצר ומכווץ, ולפעול כדי להשתחרר.

עלינו לשים לב לעוולות שסביבנו לא כדי להתלונן בלבד, אלא כדי לעשות את המעט שאפשר לתקן. מול תחושת חוסר האונים אין לזלזל במעשים קטנים, לעיתים הם תחילתה של גאולה.

סדר הפסח גדוש במעשים סמליים המזכירים את ערך החירות. אך האתגר הוא לא להסתפק בסמל, אלא לשאול היכן מתקיימים היום שיעבוד וחוסר חירות, ומה נדרש מאיתנו כדי להתקדם לעבר מציאות אחרת.

גם השנה אנו מסבים לשולחן הסדר בצל מלחמה ואי ודאות. דווקא משום כך, חג הפסח מזכיר לנו את החובה לחירות ולשוויון לכל אדם, כי גרים היינו בארץ מצרים.

מי ייתן ונזכה להרבות במעשים טובים, להישען על קהילה תומכת, ולראות ימים של שלום.

נאחל חג כשר, שמח ושליו.

שלך,

הרבה אילה