לא הזמן ובכל זאת...

שלום לך,

קשה להתרכז, ודאי לאורך זמן. הקשב הפך למשאב נדיר, כזה שצריך לכרות ממעמקי הנפש בעבודה קשה. סדרי העדיפויות השתנו בשבועות ארוכים של מתח ודאגה. כל כך הרבה מונח על כף המאזניים, עד שעניינים רבים, חשובים ומעניינים בימים כתיקונם, נדחקים לקרן זווית.

כך למשל המאבק בגזענות המובילה לטרור אלים ורצחני ביהודה ושומרון.

“את חושבת שזה הזמן?” שאלה אותי חברה “לעסוק בטרור יהודי בגדה? עכשיו, כשטילים משוגרים מאיראן ומלבנון, כשהחיים שוב משתבשים ומיליוני ישראלים רצים למקלטים?”

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. בזמן מלחמה הצרכים הקיומיים משתלטים על סדר היום, והמרחב הרגשי והרוחני מצטמצם. משבר גדול דוחק הצידה ניואנסים, דיון מעמיק ויצירה. הכול נדחק מפני האש.

אבל אני רַבָּה. היותי רבה מחייבת אותי להשמיע קול גם כשאין פְּנִיּוּת להקשיב. דווקא עכשיו.

השבת הקרובה, 21.3, מצוינת כיום הבין־לאומי לביעור האפליה הגזעית. התאריך נקבע בעקבות האירועים בעיירה שרפוויל שבדרום אפריקה בשנת 1960, כאשר המשטרה ירתה במפגינים לא־אלימים שמחו נגד חוקי האפרטהייד והרגה עשרות בני אדם. האירוע הפך לסמל עולמי למאבק בגזענות ממוסדת.

יהודים ברחבי העולם נפגעים מאנטישמיות כמעט מדי יום. דוברי עברית מותקפים ברחובות אירופה. בתי כנסת הם יעד לפיגועים. בשבוע שעבר הותקפו שני בתי כנסת בטורונטו ועוד אחד בפאתי דטרויט. לצד האירועים הבולטים מתקיימים אין ספור גילויי גזענות “קטנים” במקומות עבודה, בבתי ספר וברחוב.

אנטישמיות היא גזענות.

גם אלימות כלפי ערבים באשר הם ערבים היא גזענות.

אפשר לטעון שזה לא הזמן. אפשר לומר שהקשב מוגבל, שהלב טרוד בפחד ובדאגה. ייתכן שזה נכון.

ובכל זאת, התורה מצווה עלינו שוב ושוב להיות הוגנים כלפי הַגֵּר, כלפי המיעוט שבתוכנו, דווקא משום שהיינו גרים בארץ מצרים. המסורת שלנו אינה מתירה לנו לבחור מתי להיות רגישים לאחר.

קשה לראות כיצד מי שמגדירים עצמם שומרי מצוות פוגעים באחרים בשם זהותם. קשה עוד יותר לראות הנהגה יהודית שאינה מתייצבת בבירור נגד מעשים כאלה.

לכן, גם בתוך המתח והדאגה; גם כאשר יהודה ושומרון נדמות רחוקות מחוף הכרמל; גם כשקשה לגייס קשב לכאבם של אחרים — דווקא עכשיו חשוב להזכיר את קולם של הנביאים:

כֹּה  אָמַר יְהֹוָה עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל־תֹּנוּ, אַל־תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל־תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃ (ירמיהו כב, ג)

יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.” (ישעיהו א, טו–יז)

קולם של הנביאים אינו נחלש בימי מלחמה. גם בתוך הרעש, אני מנסה להישאר קשובה.

שלך,

הרבה אילה