לחיות עם אי-ודאות

שלום לך,

אי־ודאות היא מצב שבו אין לנו מידע ברור על מה עומד לקרות, מתי זה יקרה ואיך ישפיע עלינו. גם ללא סכנה מיידית, עצם חוסר הידיעה מערער את תחושת היציבות. המוח מבקש לצפות ולתכנן. כאשר אינו מצליח, הוא נכנס לדריכות מתמשכת. זו דריכות שקטה אך שוחקת, המלווה בעייפות רגשית, בחרדה גוברת ובתחושה שהקרקע פחות יציבה מכפי שהיינו רוצים להאמין.

חיים באי־ודאות מלווים את ההיסטוריה של עם ישראל. בגלויות השונות ריחפה תמיד השאלה אם חסות השליט תימשך מעבר לדור אחד. מה יידרש לשלם כדי לתחזק אותה? מתי יקומו בעלי כוח אחרים ויאשימו את היהודים בכל מה שמקולקל סביבם?

גם עם החזרה לארץ ישראל אי־הוודאות לא נעלמה. במהלך היובל הראשון של היישוב החדש לא נהנו היהודים מיציבות וביטחון. השלטון העות'מאני ואחריו הבריטי ראו בהם מיעוט בעייתי ומקור לצרות. את תרומתם קיבלו, אך בלי מחויבות אמיתית להגן עליהם ובלי תמיכה ברעיון של בית לאומי יהודי.

הקמת מדינת ישראל הביאה לשגשוג ולפריחה. היו גם תקופות של יציבות יחסית. ביטחון מלא וודאות מוחלטת לא היו מנת חלקנו. עדיין לא.

בימי מלחמה אי־הוודאות נעשית החוויה המרכזית. הפחד והדאגה הם ביטוייה הישירים אך אינם היחידים.

איך נתמודד עם אי־ודאות? איך לא נשקע במתח מתמיד? איך נשמור על היכולת להירגע ואף לשמוח כאשר העתיד לוט בערפל?

התשובה שלי פשוטה ומעשית- להיאחז במה שיש לגביו ודאות. במה שבשליטתי. ביכולת לפעול ולהשפיע, גם אם מדובר בפרטים הקטנים לכאורה של החיים.

אני בוחרת מה לקרוא.

מה לבשל.

למי לטלפן לשיחה ארוכה.

איך לשמוח בפורים.

איך לעשות שבת.

בפרשת השבוע נאמר:

וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם׃

ידועה האמרה כי יותר מששמרו בני ישראל על השבת, שמרה השבת על בני ישראל. לעיתים מבינים זאת כקריאה להקפדה הלכתית. השבוע אני מבינה באמירה זו רובד נוסף.

השבת היא מתנה של עצירה יזומה. היא רשות לנוח גם כאשר העולם רועש. גם העבד והשפחה נחים. גם חיות המשק. גם בימים של חרדה מצווים אנו לעשות שבת.

השאלה איננה רק כיצד לקיים את השבת, אלא איך להפוך אותה ליום מובחן. איך לשנות את מצב הצבירה הפנימי במעבר מחולין לשבת. 

במובן זה השבת היא תרגול קבוע של יצירת ודאות בתוך עולם שאינו ודאי. היא אי קטן של סדר בתוך מציאות משתנה.

אי־ודאות יכולה לשתק אבל היא גם מזכירה מה באמת בידינו. היא מזמינה לבחור פעולה במקום קיפאון, משמעות במקום חרדה מתפשטת, מנוחה במקום דריכות אינסופית.

אני כותבת את הדברים האלה גם לעצמי. לא מפני שהצלחתי לפתור את תחושת חוסר הביטחון, אלא מפני שאני לומדת שוב ושוב שהבחירה הקטנה של היום היא העוגן של מחר.

שלך,

הרבה אילה