משולחן הרבה

שלום לך, מה הדבר החשוב ביותר ללמד ילדים? השאלה הזאת עלתה סביב שולחן השבת לאחרונה, כשכל העיניים מרוכזות על הפעוט המשפחתי, העובר מיד ליד. עניתי שאחרי שלימדנו את הילדה שהיא אהובה ובטוחה, הדבר החשוב ביותר הוא ללמד אותה גבולות. גיסתי, שהיא מחנכת ותיקה, הנהנה מיד. כי ילד שלא ברור לו מה מותר ומה אסור, מבזבז אינסוף אנרגיה בבדיקת הגבול — מה יזכה אותו בתשומת לב, מה יגרום לכעס, מה יתקבל ומה יידחה. בעבודתי הרבנית אני פוגשת משפחות רבות, ורואה עד כמה השיעור הזה -גבולות – הופנם או לא.

שלום לך, לא כולם נמשכים להיסטוריה, ולא כולם מוצאים עניין בתולדות עמם. אבל לסיפורי העבר יש משמעות עמוקה בעיצוב הזהות — של הפרט ושל הכלל. אני עצמי גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר, ושלושה השבועות של ימי בֵּין הַמְּצָרִים כלל לא נכחו בחיינו. ט' באב היה יום רחוק, כמעט לא קיים. ב־1934 הגיב ברל כצנלסון לידיעה שתנועת נוער יצאה למחנה קיץ בליל תשעה באב בלי כל זיקה ליום האבל הלאומי. בעיניו זה היה סימן מדאיג לניתוק מהעבר ומהזיכרון ההיסטורי של העם. כצנלסון טען שהזיכרון הלאומי — ובמיוחד זיכ

שלום לך, מעל לעשור הקהילה שלנו מקיימת קבלת שבת גאווה בכל חודש יוני. ולפעמים, עוד לפני שמתחילים לשיר “לכה דודי”, אני יכולה כמעט לשמוע את השאלה מרחפת באוויר: למה צריך את זה בכלל? למה לערב גאווה בבית הכנסת? הרי אנחנו קהילה ליברלית, רובנו מכירים להט״ב בחיים האישיים שלנו, והיום מותר ואפשר להיות מי שאנחנו. אז למה להכניס את זה לבית הכנסת? מאחורי הסתייגות זו נמצא הרעיון הרווח — והכואב — שהיהדות מתנגדת ללהט״ביות ומוקיעה אותה. כהוכחה, מצטטים את האיסור על משכב זכר בתורה. נדמה לפעמים שזו