עוד נבוא אל הארץ הטובה

משולחן הרבה

שלום לך,  

כבר חצי שנה שהמקרר של בית הכנסת מאחסן בקבוקי קווה. קנינו אותם לקראת ערב פורים, מתוך מחשבה פשוטה ושמחה: נקרא את מגילת אסתר, נסגור את ספרי התנ״ך, ונפצח במסיבת ריקודים שתשטוף את כל הדאגות.

אבל כזכור לכולנו, בפורים ההוא נצמדנו למרחבים המוגנים, ואת המגילה קראנו דרך מסך, כשכל אחד יושב בביתו ומנסה לשמוע את הקריאה מעל אזעקות ורעשי רקע.

מאז, בכל פעם שאני פותחת את המקרר ורואה את בקבוקי הקווה, משהו בי נצבט. הם עומדים שם כמו תזכורת שקטה לשמחה שנדחתה, לשגרה שנקטעה, ולשאלה שמרחפת מעלינו כבר חודשים: מתי נרגיש שוב נוח להזמין את הקהילה למסיבה אמיתית, לשתייה כדת ולריקוד שמתחיל מהלב??

בימים האחרונים חשבתי על זה שוב, דווקא במעבר בין פרשת כי תצא של השבת שעברה לפרשת כי תבוא של השבת הקרובה. המעבר הזה יצר אצלי חיבור חדש: בין יציאה למלחמה לבין כניסה לארץ, בין התמודדות לבין הודיה.

כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ –  כך פותחת הפרשה, והיא כמעט לא עוסקת בניצחון או בסיום המלחמה, אלא בהתנהגות בתוך המלחמה עצמה: שמירה על הוגנות, על חמלה, על צלם אלוהים גם מול האויב המובס.

זה מפתיע בכל פעם מחדש – לתורת ישראל, הדבר החשוב במלחמה אינו הניצחון אלא האנושיות שנשמרת בתוכה.

ואז מגיעה הפרשה הבאה ונפתחת במילים וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ. פתאום השיח משתנה – מהתמודדות ומאבק אל היכולת לזכור את הדרך שעברנו עד לכאן, לראות את היש ולברך עליו.

ההודיה אינה רק על התוצאה, אלא על המסע, על עצם ההגעה, על מה שנשמר למרות הכול.

בתוך כל זה, אני מתפתה לראות בקווה שבמקרר רמז דק לתקווה שמחזיקה אותנו. הקווה מחכה שנפתח את הדלת ונזכור את השמחה שנדחתה, והתקווה מזכירה לנו שהשמחה עוד תשוב — ושאנחנו בדרך.

אז בכל פעם שאני פותחת את המקרר, אני מבטיחה לבקבוקים שאוטוטו תיגמר המלחמה. ממש בקרוב נזמין את הקהילה למסיבת ריקודים אמיתית (ותמר כבר הכינה פלייליסט מעולה!), ונשתה קווה כמים — לא רק יין, אלא גם תקווה.

עוד נרקוד.

עוד נבוא אל הארץ הטובה.

עוד נזכה להודות בלב שלם על היש, על הדרך,

על מה שנשמר ועל מה שעוד יגיע. 

שלך,         

הרבה אילה