פרידה וזכרון

שלום,

השבוע עובר בסימן של פרידה וזיכרון.

יום הזיכרון השלושים לרצח יצחק רבין הציף השנה זווית ראייה מחודשת על האירוע. אמירות על רבין שהפכו עם השנים לקלישאות חזרו והדהדו בעוצמה מחודשת: אורח החיים הצנוע שלו; חוסר הביטחון העצמי; היסודיות בבדיקת כל מבצע והחלטה צבאית כדי לוודא שחיילים לא ייהרגו אם לא הכרחי; נטילת האחריות על כל מה שקורה תחתיו או לידו, גם במשפחתו. ובעיקר — ההבנה שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים רק על חרב ומלחמה; שהיעד המתמיד הוא לחתור להסדרי שלום, ככל האפשר.

השבוע התקיימו לוויות של עוד חטופים שנפלו בשבעה באוקטובר – סהר ברוך, עוז דניאל, דן אור ואסף חממי. אמש הושב החלל איתי חן. עדיין לא כולם, אבל הרשימה הנוראה הולכת ומצטמצמת.

מרחוק אנחנו מלווים את המשפחות ואת מעגלי החברים בפרידה הכואבת מן הגברים הצעירים האלה. האבל האישי זולג אל תוך ליבם של מי שלא הכירו אותם אך למדו להתאבל עליהם. דמעות שקטות, היאחזות בסגירת המעגל הפרטי, ורגשות מורכבים במישור הלאומי.

השבוע נפרדתי גם מאדם שהיה שותף למעגל הרחב של הקהילה וחבר אישי יקר.

אברהם (מֶמָה) ליפשיץ, איש כרם מהר"ל, היה חבר בבית המדרש שלנו ולקח חלק פעיל לאורך שנים. בלא הגזמה – נפרדנו מאדם דגול, שהשפיע הרבה טובה על כל סביבתו.

בבית המדרש עשינו לימוד לעילוי נשמתו. הבאתי משנה ממסכת אבות:

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין: הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא.

רבי יעקב רואה בחיים מעין הקדמה לעולם הבא, וקורא לנו לחיות אותם כראוי — בתשובה ובמעשים טובים.

טליה, אחת הלומדות, הציעה שהתשובה היא מהלך פנימי: לשוב אל עצמנו, להקשיב למי שאנחנו באמת, ולבחור כיצד לחיות.

 ומעשים טובים? הם בהכרח עשייה למען האחר.

סיפרנו על מֶמָה, שבגיל שמונים החליט להתנדב בער"ן. ניסו לדחות אותו כי “הוא זקן מדי”. אז ניסו… בגאווה סיפר איך הפעיל קשרים כדי שיוכל ללמוד לענות לשיחות מצוקה. “בשביל זה יש קשרים!” אמר בחיוך.

אַלִּבָּא דְּמֶמָה, אין אדם שאינו יכול לעשות טוב, גם אם הגוף בוגד, כל עוד הנשמה פועמת.

“כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת" אמרו חז"ל, "מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא”. ממה המשיך לקיים ולהציל עולמות, עד יומו האחרון.

ומכל מעגלי הפרידה האלה — הלאומי, הקולקטיבי והאישי — עולה קריאה ברורה: להפוך את הזיכרון למעשה.

לחיות כאן לא מתוך פחד או ייאוש, אלא מתוך בחירה מודעת בטוב, באחריות ובשלום.

העולם הזה אולי דומה לפרוזדור, אבל הוא הפרוזדור היחיד שניתן לנו.

ובתוכו, כל מילה של חסד וכל מעשה של תיקון הם הדרך שלנו לשוב אל עצמנו ולבנות כאן מציאות ראויה יותר.

לא נוכל להחזיר את מי שאינם, אבל נוכל לבחור להיות ראויים להם.

שלך,

הרבה אילה

לכי לך

שלום,

"אני חושבת שיתאים לך להיות רבה. רפורמית."

כך אמרתי לפני חמש שנים לאישה צעירה, אמא לנערה שעלתה לתורה לכבוד בת המצווה שלה.

זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את המילים האלה לאדם אחר — וגם אני הופתעתי לשמוע את עצמי אומרת אותן.

השבוע, אותה אישה — עדי סגל — תוסמך לרבנות, ואני אזכה ללוות אותה במעמד ההסמכה.

במהלך ארבע השנים האחרונות עדי למדה להתפלל ולהוביל תפילה; להכין ולהנחות טקסי מעגל חיים; לפענח ולהתפלפל בסוגיות תלמודיות; וללוות אנשים ברגעים של שינוי ומשבר.

היא הרחיבה את השכלתה בתחומים שונים של מדעי היהדות, עמדה במבחנים, כתבה עבודות, יצרה טקסטים חדשים, וביקרה בקהילות מגוונות בארץ.

ובשישי בבוקר היא תוסמך ותהיה לרבה, ותצטרף כחברה בְּמָרָם – מועצת הרבנות הרפורמית בישראל.

ואז תעמוד בפניה השאלה הגדולה: איזו מין רבה את רוצה להיות?

יש בינינו מי שבחרו, כמוני, ברבנות קהילתית. אחרות ואחרים פועלים באקדמיה, בבתי הספר, בעשייה של צדק חברתי, או בכתיבה ומחקר. אפילו חבר כנסת אחד כבר יש לנו.

החברה הישראלית צמאה לקול יהודי-ליברלי — קול שמבוסס על ידע והבנה של המסורת, אך שואף גם להציע תשובות חדשות לאתגרי הזמן, והכרה רחבה יותר במגוון צורות החיים היהודיות המחויבות לאהבת ישראל, להומניזם ולשוויון ערך האדם.

המסורת היהודית מעולם לא הייתה אחידה.

הגיוון והמחלוקת הם אולי הסימנים המובהקים ביותר של העם הזה.

עוד לפני שהעם החדש חצה את הירדן בדרך מן המדבר לארץ המובטחת, כבר היו שבטים – גד, ראובן וחצי שבט מנשה – שבחרו לחיות במקום אחר, בעבר הירדן המזרחי.

שני דורות אחרי דוד, מי שאיחד את שבטי ישראל, הממלכה כבר מתפצלת לשתיים.

חז"ל יצרו את ספרות המשנה מתוך תרבות של ויכוח ופירוש — תרבות המחלוקת.

ובכל דור קמו זרמים שונים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חילונים וחרדים – וכולם חלק מאותו סיפור גדול של עם אחד, המחפש תמיד משמעות.

אפשר לומר שה-DNA היהודי הוא כזה של מחלוקת יצירתית ושל השתנות מתמדת – ניסיון נצחי לשלב בין נאמנות למסורת ובין מחויבות למציאות המשתנה.

אולי בזכות זה עם ישראל ממשיך לחיות, להתחדש וליצור כבר אלפי שנים.

זהו הסיפור הגדול שאליו תצטרף עכשיו עדי – בקול חדש, אמיץ ונשי.

קול של אמונה וחשיבה, של חמלה ושל כוח.

בפרשת השבוע, לֵךְ לְךָ, אברהם מצטווה לצאת למסע אל הלא נודע — אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

אין לו מפה, רק אמונה וקריאה פנימית.

גם עדי יוצאת כעת לדרכה — לארץ שלא תוכל לראות כולה מראש, אבל היא נושאת עמה את אותה קריאה: לְכִי לָךְ.

לכי בדרכך, בקולך, באומץ שלך.

לכי לך – והוסיפי לסיפור היהודי קול אחד בהיר ומרגש במיוחד: קולה של הרבה עדי.

דֶּרֶךְ צְלֵחָה!

שלך,

הרבה אילה

אחרי המבול

שלום,

בשבת הקרובה יקראו בבתי הכנסת את סיפורו של נֹחַ — האיש שבנה תיבה, הכניס לתוכה זוגות־זוגות של בעלי חיים, וחיכה עד שתשוב אליו היונה עם עלה הזית בפיה.

לא בטוח שכל הילדים המציירים תיבה וג'ירפות מציצות מתוכה יודעים להסביר מדוע בכלל היה מבול.

התורה דווקא אומרת זאת במפורש:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כׇּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ.

הרמב"ן מסביר שחָמָס פירושו גֶּזֶל וְעֹשֶׁק.

אלוהים, שברא את האדם רק עשרה דורות קודם לכן, מתמלא זעם וייאוש מן ההתנהגות האנושית. הוא מחליט לאפס את האנושות ולהתחיל מחדש.

כאילו אם נהרוג את כולם – ייעלמו גם העושק, האלימות, והרוע; יקום עולם נקי וטהור, בלי אנשים רעים.

אבל כבר מזמן ידעו חכמים שזה לא עובד כך.

בתלמוד מסופר על ברוריה, האישה החכמה שהייתה נשואה לרבי מאיר. אותו רבי מאיר סבל מבריונים שהציקו לו, והתפלל למותם.

ברוריה אמרה לו: הרי בתפילה זו אתה נסמך על הפסוק מתהילים

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם.

אם כך, דייק — התפלל שיִתַּמּוּ החטאים, לא שהאנשים ימותו.

אולי ברוריה למדה את השיעור הזה מפרשת נֹחַ.

כי גם אחרי שהתיבה חונה על פסגת אררט, כשיש פחות מעשרה בני אדם בעולם, מתברר שהבעיות לא נעלמו: נֹחַ משתכר, ויש רמזים גם לעיוותים מוסריים אחרים.

הרוע, כך מסתבר, לא הושמד — הוא רק מחליף צורה.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

שלא יעזור כמה רשעים נהרוג — האתגר הגדול הוא לא להשמיד את הרעים אלא לתקן את הרוע.

לא את האנשים, אלא את המעשים.

וזה לא יקרה באמצעות מבול או פצצות, אלא בשֵׂכֶל, בשיתופי פעולה, בסבלנות ובאמונה באדם — באשר הוא אדם.

הלוואי שנדע גם אנחנו להתפלל כמו ברוריה, על תום החטאים ולא על מות החוטאים.

או כפי שנוסחה התפילה בסידור תפילת האדם:

הַתּוֹעִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ,

וְכָל הָרִשְׁעָה תֹּאבֵד,

וְהַזָּדוֹן תַּכְנִיעַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

בָּרוּךְ אַתָּה, יְהוָה,

שׁוֹבֵר רֶשַׁע וּמַכְנִיעַ זָדוֹן.

אָמֵן.

שלך,

הרבה אילה