top of page

NEWS

I am a description.
Click here to edit.

שלום לך,

בחודש שבט מתאים לחזור לביטוי עברי מימי המשנה, המדמה אותנו לעצים. להיתלות באילן גבוה פירושו לחזק את דברינו בציטוט מאדם שחוכמתו הוכרה לפני דורות, ושכתביו מאירים גם את המציאות שלנו באור מיוחד.

האילן שברצוני להישען עליו היום הוא ברל כצנלסון. מי הוא ומה פעל אפשר לקרוא בקלות בויקיפדיה. אני מבקשת להביא כאן מדבריו בהרצאה שנתן בפני מדריכי נוער בשנת 1940:

ידענו חילוקי דעות על שיטות ודרכים, על פתרונות פוליטיים, אך מעולם לא ידענו חילוקי דעות כלשהם על חובת היחס ההוגן והצודק לכל הנברא בצלם, לבן כל עם. זה היה והינו מנכסי צאן ברזל שלנו”.

לא שבנו לארץ ישראל כבני גזע עליון כדי לרדות ב“ילידים”, מסביר ברל. חזרנו לארצנו כדי להשתחרר מעול השעבוד שתחתיו חיינו בגולה, חלילה לא כדי לשעבד אחרים. אל לנו לנהוג באחרים כפי שנהגו בנו.

מתוך הלאו מתבהר ההן. כבר בראשית שנות ה־40, כאשר הנאצים ושותפיהם משתוללים באירופה ובצפון אפריקה, ניתן היה לזהות בתוך היישוב היהודי ניצנים של גזענות אלימה ומשחיתה.

ומה נאמר על מה שמתרחש היום?

הטרור היהודי בשטחי יהודה ושומרון הוא הקוטב האלים של הגזענות הפושה בחברה הישראלית. הפחד, השנאה והנקמנות מכתיבים את השיח הציבורי ומשפיעים במיוחד על חלק מן המנהיגות הפוליטית. נדמה שאבדה הבושה ואבדה המחויבות לכללי המוסר היהודי והכלל־אנושי.

מה אפשר לעשות?

בהרצאתו כותב ברל:

אם, חלילה, דבק בנפש נערינו מן החרם הארור הזה העושה עתה שמות בנפש האדם – שומה עלינו לבער אותו עד תומו”.

אין ביכולתי לבער את נגע שנאת האחר ואת הנכונות להשתמש בכוח כדי לדכא ולדחוק אותו.

ובתוך המציאות הזאת אני מוצאת את עצמי דווקא הולכת למפגשים. למשל לתכנית פנים אל פנים, שבה משתתפים כעשרה מחברות וחברי הקהילה, או למועדון סווא – יחד, המפגיש פעם בחודש נשים יהודיות וערביות. אני יושבת ומקשיבה, מדברת. לא תמיד מרגישה בנוח. זו לא אידיליה, לא “שלום עכשיו” אלא בני אדם: עם פחדים, עם כעסים, עם רצון לחיות.

כל מפגש כזה מזכיר לי שמה שברל קרא לו “יחס הוגן וצודק לכל הנברא בצלם” איננו סיסמה. זו עבודה יומיומית: לפעמים קשה, לפעמים מתסכלת, אבל תמיד אנושית.

כל עשייה שהיא בניגוד לזרם העכור הזה יש לה חשיבות עצומה! כל מפגש, שיחה, מבט עיניים ישיר וחיוך — יש בהם הבעת נחישות ואמונה בחיים משותפים.

יש בהם עידוד לשכנינו האזרחים הערבים וחיזוק האמונה שנוכל להשיב את החברה ואת מדינת ישראל להתנהלות המבוססת על ערכים יהודיים של יחס הוגן וצודק לגר הגר בתוכנו; על מחויבות לחוק ולסדר; ועל קבלה, הכלה וסובלנות כלפי השונה מאיתנו.

אלה נכסי צאן הברזל של עמנו — נכסים שניתנו לנו לשמור עליהם בדור הזה, ולהעביר אותם לצאצאינו.

השאלה איננה רק מה ברל היה אומר היום.


השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות מחר בבוקר, כדי שלא נאבד את מה שניתן לנו לשמור עליו.

.

שלך,


הרבה אילה

 
 
 

שלום לך,

מה ידוע לנו על יהדות מזרח אירופה?


השבוע נחשפתי שוב לפער הגדול בין מה שאני “יודעת” לבין מה שהיה באמת. למשל: באמצע המאה ה-18 חיו כ-80% מיהודי העולם באזור שהיה בשליטת פולין–ליטא. רוב יהודי העולם! רק כ-20% חיו אז במערב אירופה, בארצות האסלאם ובשאר העולם. החל מאמצע המאה ה-19 התפזרו מיליונים מהם למערב אירופה, לאמריקה, ובהמשך גם לארץ ישראל.

יהודים הגיעו למזרח אירופה כבר במאה העשירית, ומן המאה ה-16 ואילך שגשגו שם. זה היה כנראה המקום היחיד בעולם שבו הותר להם לחיות ולעבוד מחוץ לגטו ומחוץ לערים. הם היו מיעוט גדול, בטוח יחסית וחופשי מרבות מן ההגבלות שהוטלו על יהודים במקומות אחרים. אפילו נשק הותר להם לשאת – לציד וגם להגנה עצמית.

ובכל זאת, כשאנחנו מדמיינים “יהדות מזרח אירופה”, רבים מאיתנו רואים בעיני רוחם תמונה צרה מאוד: עיירה ענייה, חרדית לגמרי ומוכת פוגרומים. תמונה אחת, שהפכה לסיפור יחיד.

בספרו הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית כותב שלום בוגוסלבסקי:


“אם יש משהו מעניין אפילו יותר מההיסטוריה, זהו הזיכרון ההיסטורי. אנחנו תמיד זוכרים אירועים מסוימים ומתעלמים מאחרים… התעצבות הזיכרון ההיסטורי היא בעצמה תהליך היסטורי, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה עצמה."

השכחה והבורות לגבי יהדות מזרח אירופה נובעות מהמון סיבות: מגבלות הזיכרון, זמינות מקורות, אינטרסים, פוליטיקה. אבל הן מאפשרות גם יצירה של נרטיבים כמעט בדיוניים. כזו היא הטענה שהחרדים בישראל הם “המשך אותנטי” של יהדות מזרח אירופה ושכך נראו היהודים שם במשך מאות שנים. זה ממש לא מדויק – אבל זה סיפור חזק, שעובד היטב במאבק על תודעה, על כוח ועל משאבים.

פרשת השבוע, וָאֵרָא, עוסקת גם היא בסיפור ובאמון בו.


האל מתגלה למשה ומספר לו סיפור גדול: סיפור ההבטחה לאבות, השעבוד והיציאה לחירות בארץ המובטחת. משה נדרש לא רק לפעול – אלא לשכנע. עליו לשכנע את בני ישראל להאמין לסיפור שהוא מביא: שיש כוח חזק מפרעה, שיש עתיד אחר, שיש דרך לצאת ממצרים.

והם מתקשים להאמין. הם רואים בעיניים את פרעה ואת עבדותם. הם לא רואים את האל. משה צריך לגרום להם לבחור בסיפור שלא נראה לעין.

בעידן שלנו, הקושי הזה רק גדל.


איך נבדיל בין מציאות לבין שקר שמתחפש לעובדה?


איך נסמוך על מראה עיניינו, כשהטכנולוגיה יכולה לייצר סרטונים “אמיתיים” שאין בינם ובין המציאות כלום?


ואיך נספר סיפור אמיתי – ונקבל אמון – כשיש מי שידחו כל עובדה שלא מתאימה להם?

אין לי תשובה מוחלטת.


אבל האמון שלי נבנה על שני יסודות: על ערכים ועל מחויבות לכללים ברורים.


אדם שאני מזהה בו יושר, אחריות והגינות – אני נוטה להאמין לדבריו.


מערכות שמחויבות לכללים, לביקורת ולשקיפות – כמו מערכת המשפט או מחקר מדעי – אמינות בעיניי יותר ממי שפועל רק לפי כוח ואינטרס.

ובסוף, זו אולי הבחירה הכי חשובה שלנו:


לא רק איזה סיפור נספר – אלא על מי נסמוך שיספר אותו.


כי המציאות עצמה תמיד מורכבת, מלאה סתירות וגוונים.


אבל הסיפורים שאנחנו בוחרים להאמין להם – הם אלו שמעצבים אותנו ואת העתיד שלנו.

.

שלך,


הרבה אילה

 

 
 
 

שלום לך,

הערב מציין העולם המערבי את ראש השנה האזרחית. היסטורית, זהו תאריך נוצרי מובהק, כזה שגדלנו עליו כעל “החג שלהם, לא שלנו”. בקיבוץ שבו גדלתי קראו לו “סילבסטר”: הצעירים קישטו את חדר האוכל, השמיעו מוזיקה לועזית, שתו ורקדו עד הבוקר. בלי משמעות, בלי טקס, רק מסיבה.

 

לפני יותר מעשרים שנה הגעתי לנצרת עילית (היום נוף הגליל) כדי להקים ולנהל תוכנית חברתית שנועדה לקרב בין עולים מברית־המועצות לשעבר לבין הוותיקים בעיר. מתחת לפני השטח התגלע ויכוח עמוק: מי נחשב יהודי? מי ישראלי? ולמי הזכות לקבוע בענייני זהות ותרבות.

 

את אחד השיעורים החשובים ביותר למדתי בסוף דצמבר של אותה שנה. התברר שה־1 בינואר הוא יום מבחן לנאמנות: מי שלקח חופש או השאיר את הילדים בבית “הוכיח” שהוא לא באמת שייך. באחד התיכונים אף נקבעה ביום הזה בחינה שמי שלא הגיע אליה נכשל בקורס. ביקשנו פגישה עם צוות המורים – והבאנו איתנו סיפור.

זה היה סיפורו של נובי גוד. אחרי המהפכה הבולשביקית ב־1917 נאסרה הדת בברית־המועצות, וחגי הנצרות נעלמו. אבל בני אדם זקוקים לחג. ב־1935 החזיר השלטון הסובייטי את חגיגות סוף השנה – בלי אלוהים ובלי כנסייה. כך נולד נובי גוד: עץ מקושט חילוני, דד מורוז וסניגורוצ’קה, ארוחה משפחתית, מתנות ונאום המנהיג בטלוויזיה.

 

עבור יהודים בברית־המועצות זה היה לעיתים החג המשפחתי היחיד. חג “בטוח”, שלא מסמן אותך כיהודי, שמאפשר חום, תקווה והתחלה חדשה. כשעלו לישראל, נובי גוד נשא איתו זיכרון של בית, של ילדות, של משפחה. משהו שאפשר להשוות, אולי, למימונה של יוצאי מרוקו.

 

אבל בעיני רבים מהוותיקים, עץ האשוח היה הוכחה חותכת לזרות. כך הפך ה־1 בינואר למוקד של חשד ומחלוקת. אנחנו בחרנו לעשות בו שימוש אחר: ללמד, להסביר, ולנסות לפתוח לבבות.

 

נדמה שהיום יש פחות עוינות כלפי סממני החג. אבל איני בטוחה שהסקרנות והנכונות להבין את זהות ה”אחר” באמת גברו. יש עוד עבודה רבה.

 

הערב ארים כוסית ואברך:




S Novim Godom

הלוואי ותהיה זו שנה אזרחית טובה יותר – וצודקת יותר –

לכל אזרחיות ואזרחי המדינה.


קבלת השבת הראשונה לשנת 2026 

היא באמצע חודש טבת ובאמצע החורף.

בחוץ ירח כמעט מלא יציץ בין העננים

ובפנים יהיה חם ונעים. 

הרבה אילה תוביל את התפילה

וחי מגדל יוביל את השירה 


הצטרפו אלינו, כמה דקות לפני ארבע וחצי,  


להגיד שלום על כוס תה חם.

להתראות


 
 
 

תודה על פנייתך, נחזור במהרה

בקהילת תפילת האדם נשמח להכיר אותך!
יש דרכים שונות להתחבר אלינו

ודרך פשוטה ליצור קשר:

  :ליצירת קשר 

054-6246811 

הרבה אילה רונן סמואלס

 ayalasamuels@gmail.com

  • Instagram
  • Facebook
  • YouTube

© קהילת תפילת האדם

 


Powered and secured by Wix

bottom of page