״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳. כֻּלָּם בְּחׇכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ״
שלום לך,
לפני כמה ימים עליתי עם עמי לדלפי, יוון. הדרך אל מקדש אפולו מטפסת במעלה ההר, בתוך נוף עוצר נשימה של הרים גבוהים ועמקים עמוקים. ככל שעלינו חשנו שאנחנו מתקרבים למקום מיוחד. מקום של קדושה.
המקדש עצמו חרב. נותרו ממנו עמודים אחדים, אבנים ויסודות של מבנים שפעם היו מלאים באנשים, בפולחן, בתפילות ובתקוות. אבל דווקא בתוך החורבות, מול ההרים העצומים שמקיפים את המקום, הרגשנו עוצמה רוחנית יוצאת דופן.
באופן כמעט מפתיע, המילים שעלו בי היו דווקא מילים מן הבית, מתהילים: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה. כֻּלָּם בְּחׇכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. עמדתי במקום שהיה קדוש לבני אדם שחיו לפני אלפי שנים, שעבדו אלים אחרים וסיפרו לעצמם סיפור אחר לגמרי על העולם, ובכל זאת משהו במקום דיבר אליי בשפה הדתית שלי.
דלפי הייתה מקום קדוש עוד לפני שנקשרה באפולו. על פי המסורת היוונית, קדושתו הקדומה של המקום הייתה קשורה לגאיה, אלת האדמה. אחר כך בא אפולו, והמקום היה לאחד המרכזים הדתיים החשובים ביותר של העולם היווני. בני אדם עלו אליו כדי לשאול שאלות, לבקש הדרכה ולנסות ליצור קשר עם מה שמעבר להם.
עמדתי שם וחשבתי עד כמה עתיק הוא הצורך האנושי הזה. בני אדם בתרבויות שונות נתנו לו שמות שונים, בנו מקדשים שונים וסיפרו סיפורים שונים. אינני חושבת שכל האמונות הן אותו דבר. הן אינן. ובכל זאת, הכמיהה האנושית לקדושה, ליראה, למפגש עם משהו גדול מאיתנו, מוכרת לי מאוד.
ודווקא שם חשבתי גם על היחסים המורכבים שלנו, היהודים, עם העולם היווני.
בזיכרון היהודי, בעיקר דרך סיפור חנוכה, "המתיוונים" אינם זוכים ליחסי ציבור טובים במיוחד. ההלניזם נתפס כאיום מבחוץ, וההתנגדות לו כמאבק על שמירת הזהות היהודית. אבל ההיסטוריה, כדרכה, מורכבת יותר. העולם ההלניסטי השפיע עמוקות גם על היהודים שחיו בתוכו, בשפה, במחשבה, באמנות ובדרכי ההתבוננות בעולם.
ובעצם, כך היה תמיד. היהדות התפתחה במשך אלפי שנים מתוך מפגש עם תרבויות אחרות. היא ידעה להתווכח איתן ולהתנגד להן, אבל גם ללמוד מהן. לקחת רעיונות שבאו מבחוץ, לעבד אותם ולהפוך אותם לחלק מעולמה שלה.
אולי זו אחת המתנות הגדולות של מסורת חיה: היא אינה חייבת לבחור בין זהות לבין פתיחות. היא יכולה להיות נטועה עמוק בתוך הבית שלה, ובכל זאת לפתוח חלון.
בדלפי חשבתי על האפשרות לעמוד במקדש של דת אחרת ולהתרגש. לא מפני שהפכתי לרגע למאמינה באפולו או בגאיה, אלא מפני שיכולתי לזהות שם משהו מן החיפוש שגם אני מכירה. ואולי דווקא מפני שאני יודעת מהו הבית הרוחני שלי, אינני צריכה לפחד מן המפגש הזה.
והנה מגיע ראש השנה.
ראש השנה הוא חג יהודי מאוד. השופר, התפילות, הפיוטים, הארוחה המשפחתית, התפוח בדבש והברכות לשנה החדשה. אנחנו נכנסים אליו עם שפה, זיכרונות וטקסים שהם שלנו.
אבל בליבו של החג הכה יהודי הזה נמצא גם יסוד אוניברסלי עמוק. ראש השנה אינו מציין את בריאתו של העם היהודי. על פי המסורת, זהו יום בריאתו של האדם. לא אברהם, לא יצחק ולא יעקב. לא משה ולא עם ישראל. האדם.
אולי משום כך מתאים לי להגיע הפעם אל ראש השנה עם דלפי בלב. עם ההרים המתנשאים, האבנים העתיקות, מקדש של אמונה שאינה אמונתי, ופסוקי תהילים שעלו בי שם מעצמם.
אני נכנסת לראש השנה מתוך הבית היהודי שלי, בית שאני אוהבת ושבו אני נטועה עמוק. אבל אני רוצה להיכנס אליו גם עם חלונות פתוחים. להיות שייכת באמת, בלי לחשוב שרק מה ששייך לי הוא בעל ערך. להחזיק במסורת שלנו באהבה, ובאותו זמן להשאיר מקום לפליאה מול הדרכים הרבות שבהן בני אדם ביקשו, מאז ומעולם, לגעת בקדושה.
השנה, כשאשמע את קול השופר, אקח איתי גם את הרגע ההוא בדלפי, בין ההרים הגבוהים, מול שרידי המקדש העתיק, כשעלו בי המילים מתהילים- מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה ... מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
שבת שלום ושנה טובה.
תגובות