על חירות ועל אחריות

שלום לך,

המאבק לפדיון השבויים ולהחזרת החטופים הסתיים השבוע, לאחר 843 ימים.

יש שטענו שזהו מאבק פוליטי או מפלגתי, זלזלו בו ואף תקפו את משפחות החטופים, בטענה שהן משרתות אינטרסים זרים כאלה ואחרים.

אבל האמת היא שזהו דווקא אחד המאבקים היהודיים־הערכיים ביותר שידעה מדינת ישראל.

כאשר הרמב״ם קובע שמצוות פדיון שבויים גוברת על כל המצוות האחרות – הוא אינו מגזים ואינו מתפלמס. הוא מתמצת את לב־ליבה של תודעה מוסרית יהודית.

כמה סמלי ומטלטל שרני גואילי עה"ש הוחזר סוף־סוף הביתה דווקא בפרשת בשלח, הפרשה המתארת את הרגעים הראשונים שאחרי יציאת מצרים. החיבור בין הזיכרון הלאומי של יציאה מעבדות לחירות, לבין השבת החטוף האחרון – מצמרר ממש.

האל היהודי הוא, בראש ובראשונה האל המשחרר.

הוא משחרר מעבדות, מדיכוי ומעוול; הוא פודה משבי.

יציאה מעבדות לחירות איננה רק אירוע היסטורי; היא תביעה מתמשכת. גם היום, החירות נמדדת בשאלה אם ואיזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם כדי להוציא אדם מהשבי.

נשים לב: הוצאת בני ישראל מעבדות לחירות איננה מלווה בשנאה למצרים.  בשום מקום בתורה או בתנ״ך אין קריאה לנקמה או לטינה כלפיהם. להפך – בתקופות מאוחרות יותר, המצרים אף נתפסים כבני ברית פוטנציאליים של עם ישראל.

לאחר קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל מגיעים אל חוף מבטחים, פורצת שירת הודיה: משה ומרים מובילים את העם בשירת הים. 

ואז בא התלמוד הבבלי ומטלטל אותנו במימרה מפתיעה:

בשעה שביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב״ה: “מעשה ידי טובעים בים – ואתם אומרים שירה?!”

המדרש הזה שואל שאלה מוסרית חדה:

האם ראוי לשמוח בנפילת רשעים – או שמא יש מקום לרחמים, גם כלפי המצרים, שהרי גם הם מעשי ידיו של הקב״ה?

זהו ביטוי עמוק ומדויק של המוסר היהודי, הנשען על פסוק היסוד מבראשית:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ… זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

זוהי התשתית להשקפה ההומניסטית: ראיית הנשגב והצלם האלוהי בכל אדם – גם ביריב, גם באויב.

ההומניזם האוניברסלי צמח מתוך הערך היהודי המרכזי הזה.

זוהי תפיסה מאתגרת, מאז ומתמיד.

קשה לראות באויב אכזר אדם.

 קשה – אך הכרחי.

כי אם נסרב לראות את האנושי גם בגרועים שבמחבלים, אנו עלולים להידרדר משם להכחשת האנושיות של ערבים בכלל, ומשם – לשנאה, אלימות ונקמנות המופנות כלפי כל מי ששונה מאיתנו דתית, אתנית או פוליטית.

שנאה, נקמנות ודה־הומניזציה הן תגובות אנושיות מאוד – ובדיוק משום כך המסורת היהודית דורשת מאיתנו יותר.

היא תובעת שננהג אחרת מן הגרועים שבאויבינו, גם כשהכאב צורב והפחד ממשי.

זה איננו סימן לחולשה.

זהו המבחן האמיתי של כוח מוסרי.

כך נראית חירות יהודית.

כך נראית אחריות מנהיגותית.

וכך נראית מחויבות עמוקה להיות לא רק מדינה שמגינה על עצמה אלא מדינה יהודית.

שלך,

הרבה אילה