על נכסי צאן ברזל ואילנות להיתלות בהם

שלום לך,

בחודש שבט מתאים לחזור לביטוי עברי מימי המשנה, המדמה אותנו לעצים. להיתלות באילן גבוה פירושו לחזק את דברינו בציטוט מאדם שחוכמתו הוכרה לפני דורות, ושכתביו מאירים גם את המציאות שלנו באור מיוחד.

האילן שברצוני להישען עליו היום הוא ברל כצנלסון. מי הוא ומה פעל אפשר לקרוא בקלות בויקיפדיה. אני מבקשת להביא כאן מדבריו בהרצאה שנתן בפני מדריכי נוער בשנת 1940:

“ידענו חילוקי דעות על שיטות ודרכים, על פתרונות פוליטיים, אך מעולם לא ידענו חילוקי דעות כלשהם על חובת היחס ההוגן והצודק לכל הנברא בצלם, לבן כל עם. זה היה והינו מנכסי צאן ברזל שלנו”.

לא שבנו לארץ ישראל כבני גזע עליון כדי לרדות ב“ילידים”, מסביר ברל. חזרנו לארצנו כדי להשתחרר מעול השעבוד שתחתיו חיינו בגולה, חלילה לא כדי לשעבד אחרים. אל לנו לנהוג באחרים כפי שנהגו בנו.

מתוך הלאו מתבהר ההן. כבר בראשית שנות ה־40, כאשר הנאצים ושותפיהם משתוללים באירופה ובצפון אפריקה, ניתן היה לזהות בתוך היישוב היהודי ניצנים של גזענות אלימה ומשחיתה.

ומה נאמר על מה שמתרחש היום?

הטרור היהודי בשטחי יהודה ושומרון הוא הקוטב האלים של הגזענות הפושה בחברה הישראלית. הפחד, השנאה והנקמנות מכתיבים את השיח הציבורי ומשפיעים במיוחד על חלק מן המנהיגות הפוליטית. נדמה שאבדה הבושה ואבדה המחויבות לכללי המוסר היהודי והכלל־אנושי.

מה אפשר לעשות?

בהרצאתו כותב ברל:

“אם, חלילה, דבק בנפש נערינו מן החרם הארור הזה העושה עתה שמות בנפש האדם – שומה עלינו לבער אותו עד תומו”.

אין ביכולתי לבער את נגע שנאת האחר ואת הנכונות להשתמש בכוח כדי לדכא ולדחוק אותו.

ובתוך המציאות הזאת אני מוצאת את עצמי דווקא הולכת למפגשים. למשל לתכנית פנים אל פנים, שבה משתתפים כעשרה מחברות וחברי הקהילה, או למועדון סווא – יחד, המפגיש פעם בחודש נשים יהודיות וערביות. אני יושבת ומקשיבה, מדברת. לא תמיד מרגישה בנוח. זו לא אידיליה, לא “שלום עכשיו” אלא בני אדם: עם פחדים, עם כעסים, עם רצון לחיות.

כל מפגש כזה מזכיר לי שמה שברל קרא לו “יחס הוגן וצודק לכל הנברא בצלם” איננו סיסמה. זו עבודה יומיומית: לפעמים קשה, לפעמים מתסכלת, אבל תמיד אנושית.

כל עשייה שהיא בניגוד לזרם העכור הזה יש לה חשיבות עצומה! כל מפגש, שיחה, מבט עיניים ישיר וחיוך — יש בהם הבעת נחישות ואמונה בחיים משותפים.

יש בהם עידוד לשכנינו האזרחים הערבים וחיזוק האמונה שנוכל להשיב את החברה ואת מדינת ישראל להתנהלות המבוססת על ערכים יהודיים של יחס הוגן וצודק לגר הגר בתוכנו; על מחויבות לחוק ולסדר; ועל קבלה, הכלה וסובלנות כלפי השונה מאיתנו.

אלה נכסי צאן הברזל של עמנו — נכסים שניתנו לנו לשמור עליהם בדור הזה, ולהעביר אותם לצאצאינו.

השאלה איננה רק מה ברל היה אומר היום.

השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות מחר בבוקר, כדי שלא נאבד את מה שניתן לנו לשמור עליו.

.

שלך,

הרבה אילה