אחרי המבול

שלום,

בשבת הקרובה יקראו בבתי הכנסת את סיפורו של נֹחַ — האיש שבנה תיבה, הכניס לתוכה זוגות־זוגות של בעלי חיים, וחיכה עד שתשוב אליו היונה עם עלה הזית בפיה.

לא בטוח שכל הילדים המציירים תיבה וג'ירפות מציצות מתוכה יודעים להסביר מדוע בכלל היה מבול.

התורה דווקא אומרת זאת במפורש:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כׇּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ.

הרמב"ן מסביר שחָמָס פירושו גֶּזֶל וְעֹשֶׁק.

אלוהים, שברא את האדם רק עשרה דורות קודם לכן, מתמלא זעם וייאוש מן ההתנהגות האנושית. הוא מחליט לאפס את האנושות ולהתחיל מחדש.

כאילו אם נהרוג את כולם – ייעלמו גם העושק, האלימות, והרוע; יקום עולם נקי וטהור, בלי אנשים רעים.

אבל כבר מזמן ידעו חכמים שזה לא עובד כך.

בתלמוד מסופר על ברוריה, האישה החכמה שהייתה נשואה לרבי מאיר. אותו רבי מאיר סבל מבריונים שהציקו לו, והתפלל למותם.

ברוריה אמרה לו: הרי בתפילה זו אתה נסמך על הפסוק מתהילים

יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם.

אם כך, דייק — התפלל שיִתַּמּוּ החטאים, לא שהאנשים ימותו.

אולי ברוריה למדה את השיעור הזה מפרשת נֹחַ.

כי גם אחרי שהתיבה חונה על פסגת אררט, כשיש פחות מעשרה בני אדם בעולם, מתברר שהבעיות לא נעלמו: נֹחַ משתכר, ויש רמזים גם לעיוותים מוסריים אחרים.

הרוע, כך מסתבר, לא הושמד — הוא רק מחליף צורה.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

שלא יעזור כמה רשעים נהרוג — האתגר הגדול הוא לא להשמיד את הרעים אלא לתקן את הרוע.

לא את האנשים, אלא את המעשים.

וזה לא יקרה באמצעות מבול או פצצות, אלא בשֵׂכֶל, בשיתופי פעולה, בסבלנות ובאמונה באדם — באשר הוא אדם.

הלוואי שנדע גם אנחנו להתפלל כמו ברוריה, על תום החטאים ולא על מות החוטאים.

או כפי שנוסחה התפילה בסידור תפילת האדם:

הַתּוֹעִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ,

וְכָל הָרִשְׁעָה תֹּאבֵד,

וְהַזָּדוֹן תַּכְנִיעַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

בָּרוּךְ אַתָּה, יְהוָה,

שׁוֹבֵר רֶשַׁע וּמַכְנִיעַ זָדוֹן.

אָמֵן.

שלך,

הרבה אילה