מה לנו ולחג הזה?

שלום לך,

הערב מציין העולם המערבי את ראש השנה האזרחית. היסטורית, זהו תאריך נוצרי מובהק, כזה שגדלנו עליו כעל “החג שלהם, לא שלנו”. בקיבוץ שבו גדלתי קראו לו “סילבסטר”: הצעירים קישטו את חדר האוכל, השמיעו מוזיקה לועזית, שתו ורקדו עד הבוקר. בלי משמעות, בלי טקס, רק מסיבה.

לפני יותר מעשרים שנה הגעתי לנצרת עילית (היום נוף הגליל) כדי להקים ולנהל תוכנית חברתית שנועדה לקרב בין עולים מברית־המועצות לשעבר לבין הוותיקים בעיר. מתחת לפני השטח התגלע ויכוח עמוק: מי נחשב יהודי? מי ישראלי? ולמי הזכות לקבוע בענייני זהות ותרבות.

את אחד השיעורים החשובים ביותר למדתי בסוף דצמבר של אותה שנה. התברר שה־1 בינואר הוא יום מבחן לנאמנות: מי שלקח חופש או השאיר את הילדים בבית “הוכיח” שהוא לא באמת שייך. באחד התיכונים אף נקבעה ביום הזה בחינה שמי שלא הגיע אליה נכשל בקורס. ביקשנו פגישה עם צוות המורים – והבאנו איתנו סיפור.

זה היה סיפורו של נובי גוד. אחרי המהפכה הבולשביקית ב־1917 נאסרה הדת בברית־המועצות, וחגי הנצרות נעלמו. אבל בני אדם זקוקים לחג. ב־1935 החזיר השלטון הסובייטי את חגיגות סוף השנה – בלי אלוהים ובלי כנסייה. כך נולד נובי גוד: עץ מקושט חילוני, דד מורוז וסניגורוצ’קה, ארוחה משפחתית, מתנות ונאום המנהיג בטלוויזיה.

עבור יהודים בברית־המועצות זה היה לעיתים החג המשפחתי היחיד. חג “בטוח”, שלא מסמן אותך כיהודי, שמאפשר חום, תקווה והתחלה חדשה. כשעלו לישראל, נובי גוד נשא איתו זיכרון של בית, של ילדות, של משפחה. משהו שאפשר להשוות, אולי, למימונה של יוצאי מרוקו.

אבל בעיני רבים מהוותיקים, עץ האשוח היה הוכחה חותכת לזרות. כך הפך ה־1 בינואר למוקד של חשד ומחלוקת. אנחנו בחרנו לעשות בו שימוש אחר: ללמד, להסביר, ולנסות לפתוח לבבות.

נדמה שהיום יש פחות עוינות כלפי סממני החג. אבל איני בטוחה שהסקרנות והנכונות להבין את זהות ה”אחר” באמת גברו. יש עוד עבודה רבה.

הערב ארים כוסית ואברך:

S Novim Godom

הלוואי ותהיה זו שנה אזרחית טובה יותר – וצודקת יותר –

לכל אזרחיות ואזרחי המדינה.

קבלת השבת הראשונה לשנת 2026 

היא באמצע חודש טבת ובאמצע החורף.

בחוץ ירח כמעט מלא יציץ בין העננים

ובפנים יהיה חם ונעים. 

הרבה אילה תוביל את התפילה

וחי מגדל יוביל את השירה 

הצטרפו אלינו, כמה דקות לפני ארבע וחצי,  

להגיד שלום על כוס תה חם.

להתראות