מה אפשר לראות, ואיזה סיפור אנחנו מספרים על המציאות?

שלום לך,

מה ידוע לנו על יהדות מזרח אירופה?

השבוע נחשפתי שוב לפער הגדול בין מה שאני “יודעת” לבין מה שהיה באמת. למשל: באמצע המאה ה-18 חיו כ-80% מיהודי העולם באזור שהיה בשליטת פולין–ליטא. רוב יהודי העולם! רק כ-20% חיו אז במערב אירופה, בארצות האסלאם ובשאר העולם. החל מאמצע המאה ה-19 התפזרו מיליונים מהם למערב אירופה, לאמריקה, ובהמשך גם לארץ ישראל.

יהודים הגיעו למזרח אירופה כבר במאה העשירית, ומן המאה ה-16 ואילך שגשגו שם. זה היה כנראה המקום היחיד בעולם שבו הותר להם לחיות ולעבוד מחוץ לגטו ומחוץ לערים. הם היו מיעוט גדול, בטוח יחסית וחופשי מרבות מן ההגבלות שהוטלו על יהודים במקומות אחרים. אפילו נשק הותר להם לשאת – לציד וגם להגנה עצמית.

ובכל זאת, כשאנחנו מדמיינים “יהדות מזרח אירופה”, רבים מאיתנו רואים בעיני רוחם תמונה צרה מאוד: עיירה ענייה, חרדית לגמרי ומוכת פוגרומים. תמונה אחת, שהפכה לסיפור יחיד.

בספרו הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית כותב שלום בוגוסלבסקי:

“אם יש משהו מעניין אפילו יותר מההיסטוריה, זהו הזיכרון ההיסטורי. אנחנו תמיד זוכרים אירועים מסוימים ומתעלמים מאחרים… התעצבות הזיכרון ההיסטורי היא בעצמה תהליך היסטורי, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה עצמה."

השכחה והבורות לגבי יהדות מזרח אירופה נובעות מהמון סיבות: מגבלות הזיכרון, זמינות מקורות, אינטרסים, פוליטיקה. אבל הן מאפשרות גם יצירה של נרטיבים כמעט בדיוניים. כזו היא הטענה שהחרדים בישראל הם “המשך אותנטי” של יהדות מזרח אירופה ושכך נראו היהודים שם במשך מאות שנים. זה ממש לא מדויק – אבל זה סיפור חזק, שעובד היטב במאבק על תודעה, על כוח ועל משאבים.

פרשת השבוע, וָאֵרָא, עוסקת גם היא בסיפור ובאמון בו.

האל מתגלה למשה ומספר לו סיפור גדול: סיפור ההבטחה לאבות, השעבוד והיציאה לחירות בארץ המובטחת. משה נדרש לא רק לפעול – אלא לשכנע. עליו לשכנע את בני ישראל להאמין לסיפור שהוא מביא: שיש כוח חזק מפרעה, שיש עתיד אחר, שיש דרך לצאת ממצרים.

והם מתקשים להאמין. הם רואים בעיניים את פרעה ואת עבדותם. הם לא רואים את האל. משה צריך לגרום להם לבחור בסיפור שלא נראה לעין.

בעידן שלנו, הקושי הזה רק גדל.

איך נבדיל בין מציאות לבין שקר שמתחפש לעובדה?

איך נסמוך על מראה עיניינו, כשהטכנולוגיה יכולה לייצר סרטונים “אמיתיים” שאין בינם ובין המציאות כלום?

ואיך נספר סיפור אמיתי – ונקבל אמון – כשיש מי שידחו כל עובדה שלא מתאימה להם?

אין לי תשובה מוחלטת.

אבל האמון שלי נבנה על שני יסודות: על ערכים ועל מחויבות לכללים ברורים.

אדם שאני מזהה בו יושר, אחריות והגינות – אני נוטה להאמין לדבריו.

מערכות שמחויבות לכללים, לביקורת ולשקיפות – כמו מערכת המשפט או מחקר מדעי – אמינות בעיניי יותר ממי שפועל רק לפי כוח ואינטרס.

ובסוף, זו אולי הבחירה הכי חשובה שלנו:

לא רק איזה סיפור נספר – אלא על מי נסמוך שיספר אותו.

כי המציאות עצמה תמיד מורכבת, מלאה סתירות וגוונים.

אבל הסיפורים שאנחנו בוחרים להאמין להם – הם אלו שמעצבים אותנו ואת העתיד שלנו.

.

שלך,

הרבה אילה