לתקוה יש פנים ויש קול

שלום לך,

בערב קריר במיוחד הגעתי לחצר בקיסריה, שם ישבו קרוב למאה נשים ואנשים. הם חיכו בסבלנות לבואה של אישה שהחליטה לעשות צעד גדול – לעבור מפעילות ציבורית אל תוך הפוליטיקה.

“כל חיי פעלתי בניגוד למקובל בחברה שלי,” סיפרה.

היא השתחררה מנישואים לגבר אלים ואף הצליחה להביא לכליאתו. היא דיברה על אלימות במשפחה בחברה שבה הנושא מושתק, והבושה מאפשרת את המשך הפגיעה בנשים.

היא בחרה במסלול לימודים שבו הייתה מיעוט חריג, והתמידה עד שסיימה, כדי לעסוק במקצוע שבו היא גם מסייעת לאנשים וגם שוברת חומות של זרות וחשדנות.

היא עומדת מול קהלים שרגילים להקשיב לגברים בעלי כוח – ומתעלמים מקולן של נשים.

והיא מסרבת לקבל מציאות של אפליה, הדרה והפקרה.

הדוברת היא סומיה בשיר. מוסלמית. משכילה. פמיניסטית. פלסטינית. ישראלית. ליברלית.

והיא מתמודדת לכנסת במפלגה ציונית.

“באף דמוקרטיה בעולם אין מפלגות יהודיות סקטוריאליות,” היא אומרת. "יהודים פועלים בתוך מפלגות לפי ערכים וחזון. למה בישראל הערבים צריכים מפלגות ‘ערביות’?”

בערב יום העצמאות הוזמנה להשיא משואה בטקס האלטרנטיבי בתל אביב. היא סיימה את נאומה במילים: “לכבוד מדינת ישראל – יהודית, דמוקרטית וליברלית.”

לא מפתיע שהיא ספגה גידופים ואיומים בערבית. גם ילדיה.

ולא מפתיע שהיא נתקלת בחשדנות ועוינות מצד יהודים רבים, רק בגלל החיג’אב שעל ראשה.

“יכול להיות פה טוב יותר,” היא אמרה. “אבל בשביל זה צריך לפעול ולשנות.”

הקשבתי לה בהתפעמות.

חשבתי כמה כוחות נדרשו לה, שוב ושוב, כדי לשנות את מציאות חייה. כמה אומץ. כמה תבונה. כמה אמון בתקווה.

בשנים האחרונות נדרש מכולנו מאמץ אקטיבי כדי לשמר תקווה.

לקוות שיהיה טוב יותר זה שונה מלהאמין בכך. אמונה היא תחושה פנימית. תקווה היא בחירה שמחייבת פעולה.

המפגש עם סומיה בשיר ליווה אותי גם אחרי שהערב הסתיים. לא רק הדברים שאמרה, אלא עצם הנוכחות שלה – האפשרות שהיא מגלמת.

תקווה אינה רק רעיון. יש לה פנים. ויש לה קול. 

ואולי יותר מכל – היא בחירה לפעול.

שלך,         

הרבה אילה