בין קודש לקודש, עם חופשי בארצנו

שלום לך, 

לטקס שהתקיים היום בבית העלמין הגיעו כמה מאות אנשים. הקהל התאסף והצטופף סביב הרחבה הקטנה. עוד רגע תישמע הצפירה. הושלך הס. שיחות החולין וחיבוקי המפגש פסקו.

דקות של המתנה, ואז הצפירה.

הגוף מתיישר כמעט מאליו.

דומייה. כגוף אחד.

האם זו האחדות שעליה אנחנו חולמים?

האם רק באבל, בכבוד לנופלים, אנחנו מצליחים להתאחד?

ייתכן שכן. ולכן חשוב כל כך שיש לנו את יום הזיכרון ואת יום העצמאות. שני ימים שבהם מתאפשר, ולו לרגע, להרפות מן המתח המתמיד של המחלוקות והפערים בינינו.

אולי זו גם תזכורת לכך שלהיות עם חופשי בארצנו אינו רק מצב קיים, אלא שאיפה שדורשת מאיתנו עמידה מתמשכת מאחוריה.

איני משלה את עצמי שכך הדבר בכל מקום. יש מי שישמיעו אמירות פוליטיות גם בטקסים. יש מי שיבקשו לזעוק את כאבם וכעסם. ויש מי שיבואו לשבש ולהפריע.

ובכל זאת, יש יום שבו אנו זוכרים את המחיר הכבד ששילמנו כפרטים, כמשפחות וכעם כדי שתהיה לנו מדינה. ויש יום שבו מותר וראוי להתגאות בקיומה ובהישגיה.

בקהילה שלנו נהוג להיפגש בשעה האחרונה של יום הזיכרון ולהבדיל בין יום ליום. לא בין קודש לחול, אלא בין קודש לקודש. בין שני מצבים של קדושה. בין קדושת הזיכרון, הכאב והאובדן, לבין קדושת החיים, היצירה והעצמאות. המעבר ביניהם אינו ביטול של האחד לטובת האחר, אלא הכרה בכך שהם כרוכים זה בזה. אין שמחה שאינה נושאת עמה זיכרון, ואין זיכרון שאינו מכוון גם אל המשך החיים.

השנה הזמנתי את חברי הקהילה לספר סיפורים פטריוטיים. ההשראה לכך הגיעה מציטוט קצר שקראתי, מפיו של מורה ברוסיה שביקש להתנגד בדרכו להסתה ולמיליטריזם.

"לאהוב את ארצך אין פירושו רק להניף דגל או לשיר את ההמנון. אהבה לארצך פירושה להודות שיש לנו בעיה."

המילים האלה פתחו עבורי פתח להבנה רחבה יותר של פטריוטיות. לא רק גאווה, אלא גם אחריות. לא רק הזדהות, אלא גם נכונות לביקורת ולתיקון.

אבל היום, ברגע המעבר שבין זיכרון לעצמאות, אני בוחרת להניח את המחלוקות בצד.

היום אני גאה במדינת ישראל ואוהבת אותה.

אהבה שאינה רק רגש, אלא גם נשיאה באחריות למה שעוד צריך תיקון.

כי להיות עם חופשי בארצנו הוא לא רק חלום שהתגשם, אלא משימה מתמשכת.

שלך,         

הרבה אילה