הצצה לעולם היהודי מחוץ לארץ

שלום לך,

חזרתי משבועיים וחצי בלונדון. נסענו לבקר את בננו וכלתנו, שהחלו ללמוד בעיר- וגם כי לונדון היא פשוט עיר נהדרת, מלאה מוזיאונים, עמוסת הצגות וקונצרטים, מגוונת ותוססת. בין בילוי לבידור ביקרנו בשתי קהילות יהודיות ליברליות, ועל כך ברצוני לספר.

West London Synagogue הוקם לפני כ־170 שנה. אז, כדי שקהילה חדשה תוכל לקום היה צורך באישור של בית הלורדים: מגרש לבניית בית הכנסת, שטח לבית קברות, וגם אישור לרב לערוך חופות. תארו לעצמכם שקהילת "תפילת האדם" הייתה נדרשת לאישור הכנסת כדי לפתוח בית כנסת ועמותה!

הגענו לתפילת שחרית בשבת, אחרי שבדקנו באתר הקהילה לאן ומתי להגיע, אך השומר עצר אותנו. מי שלא נרשם מראש, לא נכנס. אפילו דרכונים ישראליים לא הועילו. רק אחרי תחנונים הסכים השומר להזמין מתנדבת שתוודא שאכן הכרנו את רב הקהילה הקודם ושאני עצמי רבה מישראל. החוויה הזו המחישה עד כמה עמוקות תחושות החשש והחשדנות שבהן חיים יהודי לונדון—וכנראה גם רבים מיהודי אירופה.

התפילה עצמה הייתה חוויה מרגשׁת: כולה בעברית, מסורתית יחסית אך מקוצרת, וארוגה בקטעי קריאה יפים באנגלית. לאחר מכן יצאו כולם לקידוש עשיר ונעים, שבו למדנו להכיר חלק מהקהילה. בהמשך השבוע חזרתי לבית הכנסת לערב בסדרת Kolnoa,  שבו הוקרן הסרט הבדואי ישראלי המצוין "עיד".

במהלך הביקור ביקרנו גם בבית אבות יהודי. תהיתי מה הופך אותו ל"יהודי". התשובה שקיבלתי הייתה פשוטה ויפה:

"כל מי שמזדהה כיהודי, שחי כיהודי, או עם יהודי -או שרוצה להיות בחברת יהודים- יכול לגור כאן."

האוכל כשר, שבת היא שבת, והחגים נחגגים יחד.

בקהילה אחרת, בצפון לונדון, ציפו לנו וקיבלו אותנו בשמחה. בבוקר שבת הביאו הורים את ילדיהם לשיעור ולתפילה, והמבנה געש מפעילות. זו אינה שכונה יהודית במיוחד, הסבירה הרבה, אבל משפחות מגיעות מכל רחבי העיר. "אנחנו מתעקשים שהפעילות לילדים תהיה בשבת", היא אמרה. "אחרת—איך יידעו מהי שבת?"

בשתי הקהילות הרגשנו בבית.

שמחו מאוד באורחים מישראל, רצו לכבד אותנו ולשמוע עלינו. הייתה תחושה של חיים יהודיים עשירים ובטוחים, של גאווה ושייכות.

אבל ברגע שיצאנו מבית הכנסת- הכול נעלם. שלא כמו בניו יורק, בין אינספור קישוטי חג המולד לא הציצה אפילו חנוכייה אחת. לעיתים נדמה שרוב תושבי לונדון הם מוסלמים; ערבית נשמעה בכל מקום, בקול רם ובטוח. עברית כמעט שלא שמענו. היה נדמה שהיא נלחשׁת, מושתקת.

חברה ילידת לונדון סיפרה שבנה מתעקש ללכת עם מגן דוד, והיא חוששת שיזהו אותו ברחוב כיהודי ויתקפו אותו.

היא הוסיפה "אנחנו אנשים של מוזיקה ואמנות. כל החברים שלנו נטשו אותנו או פנו נגדנו... מה נעשה? לאן נלך?"

לא אמרתי לה "בואו לישראל". 

בעולם אידיאלי, יהודים יבואו לישראל כדי לחיות במדינה היהודית היחידה בעולם—כדי להיות חלק מעיצוב הדמוקרטיה היהודית וליהנות ממרחב ציבורי יהודי, חופשי, בטוח ונעים.

אבל במציאות הנוכחית, ישראל שוב הופכת עבור יהודי התפוצות לאפשרות מילוט; מקום לברוח אליו אם וכאשר המצב יידרדר עוד.

חזרתי הביתה נחושה יותר מתמיד לעשות כל שביכולתי כדי שישראל תהיה המקום שבו יהיה בטוח, חופשי ונעים להיות. מקום שיקבל בפתיחות כל מי שיבחר -או ייאלץ- לבוא לכאן.

בברכה ותקווה לימים טובים יותר כאן ושם, 

הרבה אילה

שבוע ״שותפות דינה״

משולחנה של סטודנטית לרבנות שלום,

יעקב יוצא השבוע למסעו המפורסם.

בדרכו לחרן יחלום את הסולם ובו מלאכים עולים ויורדים,

יפגוש שתי אחיות אותן ישא בעבור הרבה הרבה שנות עבודה אצל אביהן,

ואירועים מרכזיים בחייו ובחיי עמנו,

יעוצבו מכאן והלאה.

כל פרשה והאישה שלה.

ובשבוע הבא אחת המטלטלות.

סיפורה של דינה, ביתו היחידה של יעקב.

שבוע ״שותפות דינה״ -

שנות המלחמה הן מהתקופות הקשות בתולדותינו.

המלחמה גבתה מחירים כבדים,

גם בתחום המוגנות של נשים בישראל.

כולנו כואבים ומזועזעים מהעדויות על הפשעים המיניים שבוצעו במהלך המלחמה והשבי.

זהו נשק טרור לכל דבר, והנזקים הנפשיים והגופניים המתמשכים

כבדים מנשוא.

נשים וגברים. מגילאי ילדות ועד...

33 נשים נרצחו בשנת 2025. רבות מספור סובלות מאלימות בביתן.

לזכרן, ולהעלאת המודעות בזעקה גדולה

מציינים את שבוע ״שותפות דינה״ 

מיום המאבק באלימות מגדרית ב־25 בנובמבר ועד 6 בדצמבר,

מזמינות התנועה הרפורמית, תנועת "בנות דינה" וארגונים רבים נוספים,

להקדיש זמן ולב לשיחות,

לקריאת קדיש לזכר הנרצחות,

ולהשמעת קול ציבורי ברור בכל חוג.

זהו שבוע של השמעת קול הנשים.

מצורפים קישורים לפעילויות השבוע, לטקסים, לפודקאסטים ולתפילות. 

נשמח לשמוע בקהילה את הקול הפרטי שלך בנושא.,

ועד אז,

נתראה בקבלת השבת,

לרגעי רוגע ומעבר רך למנוחה.

🦋

מרב

פרידה וזכרון

שלום,

השבוע עובר בסימן של פרידה וזיכרון.

יום הזיכרון השלושים לרצח יצחק רבין הציף השנה זווית ראייה מחודשת על האירוע. אמירות על רבין שהפכו עם השנים לקלישאות חזרו והדהדו בעוצמה מחודשת: אורח החיים הצנוע שלו; חוסר הביטחון העצמי; היסודיות בבדיקת כל מבצע והחלטה צבאית כדי לוודא שחיילים לא ייהרגו אם לא הכרחי; נטילת האחריות על כל מה שקורה תחתיו או לידו, גם במשפחתו. ובעיקר — ההבנה שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים רק על חרב ומלחמה; שהיעד המתמיד הוא לחתור להסדרי שלום, ככל האפשר.

השבוע התקיימו לוויות של עוד חטופים שנפלו בשבעה באוקטובר – סהר ברוך, עוז דניאל, דן אור ואסף חממי. אמש הושב החלל איתי חן. עדיין לא כולם, אבל הרשימה הנוראה הולכת ומצטמצמת.

מרחוק אנחנו מלווים את המשפחות ואת מעגלי החברים בפרידה הכואבת מן הגברים הצעירים האלה. האבל האישי זולג אל תוך ליבם של מי שלא הכירו אותם אך למדו להתאבל עליהם. דמעות שקטות, היאחזות בסגירת המעגל הפרטי, ורגשות מורכבים במישור הלאומי.

השבוע נפרדתי גם מאדם שהיה שותף למעגל הרחב של הקהילה וחבר אישי יקר.

אברהם (מֶמָה) ליפשיץ, איש כרם מהר"ל, היה חבר בבית המדרש שלנו ולקח חלק פעיל לאורך שנים. בלא הגזמה – נפרדנו מאדם דגול, שהשפיע הרבה טובה על כל סביבתו.

בבית המדרש עשינו לימוד לעילוי נשמתו. הבאתי משנה ממסכת אבות:

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין: הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא.

רבי יעקב רואה בחיים מעין הקדמה לעולם הבא, וקורא לנו לחיות אותם כראוי — בתשובה ובמעשים טובים.

טליה, אחת הלומדות, הציעה שהתשובה היא מהלך פנימי: לשוב אל עצמנו, להקשיב למי שאנחנו באמת, ולבחור כיצד לחיות.

 ומעשים טובים? הם בהכרח עשייה למען האחר.

סיפרנו על מֶמָה, שבגיל שמונים החליט להתנדב בער"ן. ניסו לדחות אותו כי “הוא זקן מדי”. אז ניסו… בגאווה סיפר איך הפעיל קשרים כדי שיוכל ללמוד לענות לשיחות מצוקה. “בשביל זה יש קשרים!” אמר בחיוך.

אַלִּבָּא דְּמֶמָה, אין אדם שאינו יכול לעשות טוב, גם אם הגוף בוגד, כל עוד הנשמה פועמת.

“כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת" אמרו חז"ל, "מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא”. ממה המשיך לקיים ולהציל עולמות, עד יומו האחרון.

ומכל מעגלי הפרידה האלה — הלאומי, הקולקטיבי והאישי — עולה קריאה ברורה: להפוך את הזיכרון למעשה.

לחיות כאן לא מתוך פחד או ייאוש, אלא מתוך בחירה מודעת בטוב, באחריות ובשלום.

העולם הזה אולי דומה לפרוזדור, אבל הוא הפרוזדור היחיד שניתן לנו.

ובתוכו, כל מילה של חסד וכל מעשה של תיקון הם הדרך שלנו לשוב אל עצמנו ולבנות כאן מציאות ראויה יותר.

לא נוכל להחזיר את מי שאינם, אבל נוכל לבחור להיות ראויים להם.

שלך,

הרבה אילה