הצצה לעולם היהודי מחוץ לארץ

שלום לך,

חזרתי משבועיים וחצי בלונדון. נסענו לבקר את בננו וכלתנו, שהחלו ללמוד בעיר- וגם כי לונדון היא פשוט עיר נהדרת, מלאה מוזיאונים, עמוסת הצגות וקונצרטים, מגוונת ותוססת. בין בילוי לבידור ביקרנו בשתי קהילות יהודיות ליברליות, ועל כך ברצוני לספר.

West London Synagogue הוקם לפני כ־170 שנה. אז, כדי שקהילה חדשה תוכל לקום היה צורך באישור של בית הלורדים: מגרש לבניית בית הכנסת, שטח לבית קברות, וגם אישור לרב לערוך חופות. תארו לעצמכם שקהילת "תפילת האדם" הייתה נדרשת לאישור הכנסת כדי לפתוח בית כנסת ועמותה!

הגענו לתפילת שחרית בשבת, אחרי שבדקנו באתר הקהילה לאן ומתי להגיע, אך השומר עצר אותנו. מי שלא נרשם מראש, לא נכנס. אפילו דרכונים ישראליים לא הועילו. רק אחרי תחנונים הסכים השומר להזמין מתנדבת שתוודא שאכן הכרנו את רב הקהילה הקודם ושאני עצמי רבה מישראל. החוויה הזו המחישה עד כמה עמוקות תחושות החשש והחשדנות שבהן חיים יהודי לונדון—וכנראה גם רבים מיהודי אירופה.

התפילה עצמה הייתה חוויה מרגשׁת: כולה בעברית, מסורתית יחסית אך מקוצרת, וארוגה בקטעי קריאה יפים באנגלית. לאחר מכן יצאו כולם לקידוש עשיר ונעים, שבו למדנו להכיר חלק מהקהילה. בהמשך השבוע חזרתי לבית הכנסת לערב בסדרת Kolnoa,  שבו הוקרן הסרט הבדואי ישראלי המצוין "עיד".

במהלך הביקור ביקרנו גם בבית אבות יהודי. תהיתי מה הופך אותו ל"יהודי". התשובה שקיבלתי הייתה פשוטה ויפה:

"כל מי שמזדהה כיהודי, שחי כיהודי, או עם יהודי -או שרוצה להיות בחברת יהודים- יכול לגור כאן."

האוכל כשר, שבת היא שבת, והחגים נחגגים יחד.

בקהילה אחרת, בצפון לונדון, ציפו לנו וקיבלו אותנו בשמחה. בבוקר שבת הביאו הורים את ילדיהם לשיעור ולתפילה, והמבנה געש מפעילות. זו אינה שכונה יהודית במיוחד, הסבירה הרבה, אבל משפחות מגיעות מכל רחבי העיר. "אנחנו מתעקשים שהפעילות לילדים תהיה בשבת", היא אמרה. "אחרת—איך יידעו מהי שבת?"

בשתי הקהילות הרגשנו בבית.

שמחו מאוד באורחים מישראל, רצו לכבד אותנו ולשמוע עלינו. הייתה תחושה של חיים יהודיים עשירים ובטוחים, של גאווה ושייכות.

אבל ברגע שיצאנו מבית הכנסת- הכול נעלם. שלא כמו בניו יורק, בין אינספור קישוטי חג המולד לא הציצה אפילו חנוכייה אחת. לעיתים נדמה שרוב תושבי לונדון הם מוסלמים; ערבית נשמעה בכל מקום, בקול רם ובטוח. עברית כמעט שלא שמענו. היה נדמה שהיא נלחשׁת, מושתקת.

חברה ילידת לונדון סיפרה שבנה מתעקש ללכת עם מגן דוד, והיא חוששת שיזהו אותו ברחוב כיהודי ויתקפו אותו.

היא הוסיפה "אנחנו אנשים של מוזיקה ואמנות. כל החברים שלנו נטשו אותנו או פנו נגדנו... מה נעשה? לאן נלך?"

לא אמרתי לה "בואו לישראל". 

בעולם אידיאלי, יהודים יבואו לישראל כדי לחיות במדינה היהודית היחידה בעולם—כדי להיות חלק מעיצוב הדמוקרטיה היהודית וליהנות ממרחב ציבורי יהודי, חופשי, בטוח ונעים.

אבל במציאות הנוכחית, ישראל שוב הופכת עבור יהודי התפוצות לאפשרות מילוט; מקום לברוח אליו אם וכאשר המצב יידרדר עוד.

חזרתי הביתה נחושה יותר מתמיד לעשות כל שביכולתי כדי שישראל תהיה המקום שבו יהיה בטוח, חופשי ונעים להיות. מקום שיקבל בפתיחות כל מי שיבחר -או ייאלץ- לבוא לכאן.

בברכה ותקווה לימים טובים יותר כאן ושם, 

הרבה אילה