לחפור יחד את הבארות שלנו 🌱

שלום לך !

עם סיומו של השבוע אני מרגישה על נדנדה של קצוות.

ביום ראשון עוד נהניתי מאדי ההסמכה לרבנות של חברי, לצד סערת החורף המרשימה שסימנה את החלפת העונה והשאירה חותם גם באולם בית הכנסת שלנו.

למחרת בירושלים עם המונים מקהילת ביתא ישראל בחג הסיגד, יום מרגש של כיסופי דורות, עדינות, צום וטהרה שמסתיימים בשירה גדולה על הר, וברקע, באותה עיר ממש, קולות וצעקות של נבחרינו כאילו דבר לא השתנה. 

במקביל לכניסת חודש כסלו, חודש של אור, משפחתיות והמון סוכר, הוצפתי במבול הזמנות לבזבז כסף ב"חגיגות הסיילים של נובמבר". מזמן לא הייתי כה מבוקשת.

ואז מגיע יום רביעי.

כשדלת הקהילה נסגרת ואנחנו מתחילים לשוחח וללמוד יחד, ה"טורים" יורדים, הלב נרגע, ואני יודעת שסוף השבוע התחיל. כנראה שעוד זמן מה נצטרך ללמוד לחיות בקצוות האלה ולנהל את המעברים ביניהם.

להזכיר לעצמנו שחום ואור יכולים להגיע גם ממקור פנימי, ואולי צריך חורף טוב וכמה כותרות רועשות כדי להיזכר בכך.

בפרשת השבוע, ״תולדות״, פוגשים את יצחק מפשיל שרוולים וחופר בארות חדשות כדי לייצר מרחב חיים ("רחובות") לכולם. את רבקה שמזהה צורך חשוב ולוקחת יוזמה למען הבית העתידי, עם כל המורכבות שבכך.

גם אצלנו בתפילת האדם, ה"בארות" הקהילתיות שלנו, התפילות, המפגשים, הערבות ההדדית והאווירה החמה, לא מתמלאות מעצמן.הן קורות בזכות הידיים, הלב והיוזמות הקטנות של כל חבר.ה בקהילה.

אני ממשיכה ללמוד איך לחפור את הבאר הקהילתית שלנו, וברוח זו של עשייה והכרת הטוב, ניפרד בשבוע הבא, לצערנו הרב, מהרכזת האחת והיחידה שלנו, בת שבע. הפרידה תתקיים בקבלת השבת הבאה, וזו הזדמנות נהדרת להגיע, לחבק ולהודות לה על כל מה שעזרה כאן לחפור ולבנות.

השינויים והמעברים האלה מזכירים לנו עד כמה הבית הקהילתי שלנו יקר ומשמעותי, ועד כמה הכוח להמשיך, להתחדש ולמלא אותו באור נמצא בידיים של כולנו יחד.

מה עוזר לך למצוא שקט ועוגן בתוך השבוע הסוער?

אשמח לשמוע. 

איתך,

מרב