משולחן הרבה

שלום לך, אנחנו לפני סיום המחזור השנתי של הקריאה בתורה. בשבת הקרובה תיקרא פרשת האזינו, אחת לפני סוף הספר. הגענו לדפים האחרונים בסיפור חייו של משה ותולדות עם ישראל לפני הכניסה לארץ כנען. ספר דברים הוא נאום פרידה של מנהיג דגול בסיום חייו. אמי עליה השלום הייתה אומרת “העיקר הראש” כי הגוף אמנם נחלש, אבל כל עוד הראש עובד, האדם נשאר הוא עצמו. אצל משה הראש עבד עד הרגע האחרון. הוא קיבל הזדמנות נדירה: לספר את הדברים מחדש, להדגיש את מה שחשוב לו שנזכור, למסור את האחריות הלאומית לדור הבא.

שלום לך, לפני כמה ימים עליתי עם עמי לדלפי, יוון. הדרך אל מקדש אפולו מטפסת במעלה ההר, בתוך נוף עוצר נשימה של הרים גבוהים ועמקים עמוקים. ככל שעלינו חשנו שאנחנו מתקרבים למקום מיוחד. מקום של קדושה. המקדש עצמו חרב. נותרו ממנו עמודים אחדים, אבנים ויסודות של מבנים שפעם היו מלאים באנשים, בפולחן, בתפילות ובתקוות. אבל דווקא בתוך החורבות, מול ההרים העצומים שמקיפים את המקום, הרגשנו עוצמה רוחנית יוצאת דופן. באופן כמעט מפתיע, המילים שעלו בי היו דווקא מילים מן הבית, מתהילים: מָה רַבּוּ מַעֲ

משולחן הרבה שלום לך, כבר חצי שנה שהמקרר של בית הכנסת מאחסן בקבוקי קווה. קנינו אותם לקראת ערב פורים, מתוך מחשבה פשוטה ושמחה: נקרא את מגילת אסתר, נסגור את ספרי התנ״ך, ונפצח במסיבת ריקודים שתשטוף את כל הדאגות. אבל כזכור לכולנו, בפורים ההוא נצמדנו למרחבים המוגנים, ואת המגילה קראנו דרך מסך, כשכל אחד יושב בביתו ומנסה לשמוע את הקריאה מעל אזעקות ורעשי רקע. מאז, בכל פעם שאני פותחת את המקרר ורואה את בקבוקי הקווה, משהו בי נצבט. הם עומדים שם כמו תזכורת שקטה לשמחה שנדחתה, לשגרה שנקט

שלום לך, שבתי אמש מחופשה בארצות סקנדינביה. למזלי, השבוע הטמפרטורות כאן "רגילות לעונה", מה שמאפשר מעבר נוח מן הקרירות הצפונית אל הקיץ הישראלי. הימים מתקצרים, החצבים כבר מציצים, והירח המתמלא של אלול מסמן את חגי תשרי הקרבים. רחל שפירא כתבה על תחושת ההמתנה הזו: הַשָּׁמַיִם מִשְׁתַּנִּים לְעֵינֵי הַחַקְלָאִים… כְּשֶׁלְּאֹרֶךְ כְּבִישׁ הַחוֹף מִתְיַצְּבִים הַחֲצָבִים. כמו בטבע, גם בקהילה שלנו מתרחש שינוי משמעותי: סיום תפקידי כרבה של קהילת תפילת האדם ויציאתי לפנסיה. מרב שטרן תובי