שלום,
חגי תשרי בקהילה שלנו היו השנה מרגשים במיוחד. מספר המשתתפים זינק והלבבות נפתחו. בכל תפילה, בכל שיר, הרגשנו כמה המציאות חודרת אל תוך הטקסטים. בשמחת תורה – כשהחטופים החיים חזרו – ההתרגשות הייתה עצומה. אחת החברות אמרה לי באתי פעם ראשונה לתפילה ונתתי לעצמי מתנה.” ואני הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.
אבל מה קורה עכשיו, אחרי שהחגים חלפו?
נעמי שמר חלמה על התחדשות: אחרי החגים יתחדש הכל. ואכן, המלחמה הארוכה בתולדות המדינה הסתיימה סוף סוף, ואנחנו לוחשים כמו עינב צינגאוקר נגמרה המלחמה… כולכם חוזרים הביתה… תודה לאל.
אלא שהחברה הישראלית עדיין סוערת. השבוע עמדתי מול אדם שאני מחבבת, וגיליתי שבעיניו אני “האחרת המוחלטת” – נציגת מחנה שהוא חש אליו בוז ואיבה. לרגע, האירוע כמעט הידרדר לאלימות פיזית. וזה כאב מאוד.
והרי האמת היא שגם בצד שלי רבים מרגישים כך, שהצד השני ראוי לבוז ואיבה.
ובכל זאת, במפגש ההוא הצלחנו – ולו לרגע – להניח את ה"אנחנו והם". דיברנו אדם מול אדם. ראינו זה את זו. זכרנו שיש בינינו מחלוקות עמוקות, אבל גם אנושיות שדורשת כבוד, אולי אפילו חיבוק.
הבנתי עד כמה הדרך לתיקון עוד ארוכה.
השנה, השיר “אחרי החגים” של אהוד מנור נוגע בי במיוחד:
אחרי החגים ננכש את הקוצים ונשתול פרחים בגן… אל תנתק את הקשרים… אל תשרוף את הגשרים.
הלוואי ונדע לתקן משגים ובעיקר להבין שכולנו כאן כדי להישאר. שהמדינה יקרה לכולנו. שנלמד לא לנתק. לא לשרוף גשרים. להתחיל מבראשית.
שלך, הרבה אילה
