מה העיקר?

שלום לך,

אמי עה״ש נהגה לומר בשנותיה האחרונות: העיקר הראש. אחרי שאיבדה אח אחד לאלצהיימר ושנייה לדמנציה, היא ידעה היטב מדוע זה העיקר עבורה. השכל הצלול והזיכרון החד היו לה עוגן.

העיקר הבריאות, הייתה חוזרת ואומרת כמנטרה, כשנאלצה להשלים עם מגבלות הגוף.

העיקר להיות בשמחה, לימד רבי נחמן מברסלב, ואולי ידע עד כמה קשה לשמור עליה.

הכי חשוב להתיידד עם הבדידות ולא לפחד ממנה, הסביר לי עמוס בני, המשוטט בעולם ולרוב מוצא את עצמו לבדו במקומות זרים.

והעיקר האהבה, חשבתי לעצמי אמש, בסופו של יום הולדתי, כשחזרתי וקראתי את הברכות והאיחולים שהורעפו עלי בשפע ובנדיבות. כי כמו הבדידות, גם עם הגיל צריך להתיידד ולא לפחד ממנו.

אתמול מלאו לי שישים ושמונה שנים. אני מדמיינת את קוראי הבלוג הזה ויודעת שיש ביניכם שמתנחמים שאתם עדיין רחוקים מאוד מגיל מופלג זה, ואחרים שמנידים ראש בחיוך ואומרים בליבם שאני עדיין צעירה מאוד.

אני בת שישים ושמונה ואלה החודשים האחרונים לפני שאצא לגמלאות. חצי שנה אחרונה לרבנות המקצועית שלי כמובילת קהילה. איזה מזל שבחרתי להיות רבה! רבנות היא מן המקצועות שאפשר להמשיך לעסוק בהם גם בהתנדבות ומחוץ למסגרת תעסוקתית רשמית. ובכל זאת, מתקרב סיום של תקופה.

והשאלה חוזרת: מה העיקר בחיים?   

אולי אין תשובה נכונה אחת. אולי "העיקר" משתנה עם הגיל, עם הנסיבות, עם השלב שבו אנו עומדים. יש זמן שבו העיקר הוא לבנות. זמן שבו העיקר הוא לגדל. זמן שבו העיקר הוא להיאחז. וזמן שבו העיקר הוא להרפות.

אני מרגישה שבתקופה הזו העיקר עבורי הוא דיוק. לא לעשות הכול, אלא את מה שבאמת חשוב. לא לומר כל מה שיש לי לומר, אלא את מה שנחוץ להיאמר. לא להיאחז בהגה בכל כוחי, אלא לדעת מתי להעביר אותו באמון ובשמחה.

ואולי הלקח שהשנים מלמדות אותי הוא לשאול מה העיקר עבור מי ומתי.

להניח לרוחות ולזרמים החיצוניים, להתרחק מן הקולות הקובעים מה "באמת חשוב", לשים לב למה שנכון לי עכשיו. ומתוך אותה הקשבה, לכבד גם את דרכם של אחרים.

אם עבורי העיקר הוא דיוק, עבור מישהו אחר זה הזמן להעזה. אם עבורי זה הזמן להרפות, עבור מישהי אחרת זה הזמן להיאחז.

ואולי יש בזה משהו מן השורה היפה של אמיר גלבוע " ככה כמו שאני הולך אני רוצה לקבל את פני שבת המלכה".

ככה אני רוצה לקבל את החלק הבא במסע חיי – לא צעירה, פחות חזקה. כמו שאני-  עם השנים, עם הניסיון, עם השאלות שעדיין פתוחות.

יום הולדת שישים ושמונה אינו סיכום. הוא תזכורת לבוא אל השלב הבא כמו שאני.

ולתת גם לאחרים לבוא, כל אחד ואחת — כמות שהם.

שלך,

הרבה אילה

על שותפים ושותפות

שלום וחודש טוב,

המסכת בתלמוד שעוסקת בדיני השותפות, בָּבָא בָּתְרָא, פתחת בסיטואציה פשוטה: שני אנשים חולקים חצר.

לא מדינה.

לא אידיאולוגיה.

חצר.

הם גרים זה לצד זה, משתמשים באותו מרחב, שומעים זה את זה, רואים זה את זה. ומתעוררות שאלות: מי בונה קיר מפריד? מי משלם עליו? כמה פרטיות מגיעה לכל אחד? האם מותר לפתוח חלון שמשקיף לחצר המשותפת?

אחד החידושים המעניינים במסכת הוא המושג הֵיזֵּק רְאִיָּה.

הגמרא קובעת שגם מבט יכול להיחשב נזק. לא מדובר בשבירת חפץ או בגניבה. מדובר בפגיעה בפרטיות, בתחושת הביטחון. אם אני גרה בחצר משותפת ויודעת שמביטים בי ללא גבול אזי נפגעת איכות חיי. לכן השותפים יכולים לחייב זה את זה לבנות כותל שיגן על הפרטיות.

זו אמירה עמוקה: גם מה שאינו אלים במובן הפיזי עדיין יכול להיות פוגעני. עצם הנוכחות הבלתי מרוסנת של כוח במרחב משותף היא בעיה.

עיקרון נוסף שמופיע שם הוא: כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם.

כלומר, אם אדם נאחז בזכות פורמלית שלו אך הדבר פוגע בשותפו בלי שיש לו עצמו הפסד אמיתי — בית הדין יכול לכפות עליו לוותר. “כופין” פירושו שבית הדין מחייב אותו, גם בניגוד לרצונו. ההיגיון פשוט: חברה לא יכולה להתקיים אם כל אחד יאמר “שלי שלי ושלך שלך” גם כשהעמדה הזאת גורמת עוול לאחרים. (חז"ל מסבירים  את ההתנהגות של אנשי סדום ככאלה שדאגו רק לעצמם.)

החצר המשותפת איננה רק זכות. היא אחריות.

אנחנו חיים במדינה שהיא, בפשטות, חצר משותפת. יהודים וערבים חולקים כבישים, בתי חולים, מערכות חינוך, כלכלה ושלטון. גם אם יש שכונות נפרדות ולעיתים עולמות תרבותיים שונים — המרחב האזרחי אחד הוא.

ובחצר משותפת אי אפשר לומר: זה קורה “שם”.

אם האלימות גואה בחברה הערבית, אם יש תחושה מתמשכת של הזנחה או חוסר ביטחון — זה איננו מתרחש בחצר זרה. זה קורה במרחב שכולנו חולקים.

הדיון איננו מי אשם ומי צודק בכל סוגיה פוליטית. הוא עמוק יותר: האם אנו רואים במציאות הזאת חלק מהחצר שלנו, או שאנו מתרגלים לאדישות כלפיה?

הגמרא לא מאפשרת לשותף לומר: אני אינני משתמש בצד ההוא של החצר, ולכן אינני משתתף בבניית הכותל.

השותפות עצמה מחייבת השתתפות.

אדישות גם היא עמדה. לפעמים היא מובנת. כי אנשים עייפים, חוששים, מרגישים שאין בידם להשפיע. אבל לאורך זמן, אדישות מערערת את יסודות השותפות. כאשר ציבור שלם לומד לחיות עם אלימות כל עוד היא איננה פוגעת ישירות בו אזי משהו במרקם המשותף נסדק.

גם המנהיגות נבחנת כאן. במסכת בבא בתרא לא מסתפקים בזכות הקניינית (מה שייך למי); מסדירים אותה כך שתאפשר חיים משותפים. גבולות - כן. הפרדה מוחלטת של אחריות - לא.

אפשר לבנות כותל כדי לשמור על פרטיות. אי אפשר לבנות כותל מוסרי שמבטל את השותפות.

המסכת איננה רומנטית. היא יודעת שיש מחלוקות, שיש אינטרסים שונים, שיש צורך בהסדרה משפטית ברורה. אבל היא יוצאת מנקודת מוצא פשוטה: אם אתם חולקים מרחב אזי גורלכם כרוך זה בזה.

אולי השאלה הגדולה איננה מה עמדתנו הפוליטית המדויקת בכל סוגיה, אלא איזה סוג שותפים אנחנו מבקשים להיות.

שותפים שמסתפקים בזכויותיהם?

או שותפים שמבינים שהחצר המשותפת דורשת אחריות הדדית?

הגמרא דנה בחצר קטנה. אנחנו חיים בחצר גדולה בהרבה. אבל העיקרון נותר בעינו: חיים משותפים אינם רק עובדה גיאוגרפית. הם בחירה מוסרית מתמשכת.

שלך,

הרבה אילה

הבסיס שלא נוכל בלעדיו

שלום לך,

מה החוקים הכי חשובים בספר החוקים של מדינת ישראל?

בשנים האחרונות השאלה הזאת כבר איננה תיאורטית. היא בוערת. לא מדובר רק בוויכוח על סעיף כזה או אחר, אלא על עצם השאלה: מהם העקרונות שבלעדיהם מתפורר הבסיס של מדינה יהודית דמוקרטית? מהו הקו שאם נחצה אותו — משהו יסודי ייסדק באמון, במוסר, בזהות שלנו?

בתקופות משבר - ביטחוני, פוליטי, כלכלי - אנחנו נאלצים לבחון מחדש את סדרי העדיפויות. מה באמת חשוב? על מה אפשר להתפשר? ומהו הבסיס שאין לנו קיום בלעדיו?

אני עדיין מופתעת לגלות עד כמה פרשת השבוע מצליחה להאיר את המציאות העכשווית. טקסט עתיק, בן אלפי שנים, ממשיך להציב רף מוסרי חד גם מול חברה מודרנית ריבונית וחזקה.

השנה למדתי זאת מחדש מפרשת משפטים.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אחרי ההתגלות הנשגבת של עשרת הדיברות, התורה עוברת לדבר בשפה יומיומית: משפטים. חוקים. מערכת כללים לחברה ממשית. לא רק אמונה אלא מבנה חברתי.

ובמה היא פותחת? 

לא בזהות לאומית. לא בעליונות. לא בהצהרת כוח.

אלא בהגבלת הכוח.

“כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם.”

החוק הראשון של החברה הישראלית אינו מבטל עוול עתיק, אבל הוא שם לו גבול. הוא קובע עיקרון: גם כאשר יש לך כוח חוקי, גם כאשר אתה בצד המנצח אינך כל־יכול. החירות קודמת לנוחות של השליט.

ומשם ממשיכה התורה בהגנה על נשים, על יתומים, על עניים, על הגר. שוב ושוב.

“וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.”

זו אינה רק מצווה פרטית. זו תפיסה מדינית. הזיכרון הלאומי של העבדות אמור לעצב מדיניות. אמור להשפיע על אופן הפעלת כוח. אמור לרסן את הפיתוי להשתמש בכוח כדי להיטיב עם מקורבים ולפגוע בחסרי מגן.

הדרישה הקשה ביותר שמציבה התורה אינה דרישה פולחנית. שמירת שבת וכשרות כרוכות באי נוחות; אבל הן ברורות. הרבה יותר קשה לזכור שהיינו עבדים — ולהסיק מזה מחויבות מוסרית. מאד קשה להימנע מלנהוג כפי שנהגו בנו. הכוח, אומרת התורה, עלול להביא לשחיתות מוסרית ולפגיעה בחלשים. ולכן היא קובעת כבר בתחילת ספר החוקים שלה כי חברה יהודית נמדדת באופן שבו היא מגינה על מי שאין לו כוח.

וכאן עולות שאלות לא נוחות:

האם אנחנו כחברה מציבים גבולות ברורים לשלטון?

האם אנחנו רגישים מספיק לשחיתות — או שכבר התרגלנו אליה?

האם אנחנו מזדעזעים כאשר אלימות משתוללת ברחובות — או שלמדנו לחיות איתה כל עוד היא פוגעת ב"אחרים"?

האם אנחנו זוכרים שהמבחן של מדינה יהודית איננו רק סמלים וזהות אלא צדק יומיומי?

יש היום קולות שמצדיקים ריכוז כוח, הקלה עם בעלי שררה, או התעלמות מהפקרת מיעוטים וזה בשם הביטחון, בשם הריבונות, בשם “טובת עם ישראל”. אבל התורה מזהירה דווקא ברגעי כוח. היא איננה מתרשמת מעוצמה. היא שואלת: מה אתם עושים איתה?

האבסורד הגדול הוא שככל שאנחנו מתחזקים מבחינה צבאית וכלכלית כך גדל הפיתוי לשכוח את השיעור הראשון שלנו כעם: היינו עבדים. והזיכרון הזה איננו סיפור היסטורי. הוא מנגנון בלימה מוסרי.

לכן חשוב לחזור לא רק לעשר הדיברות, אלא גם לפרשת משפטים. להיזכר שהחידוש של תורת ישראל לא היה רק אמונה באל אחד אלא תביעה להגבלת כוח, להגנה על החלש, לאחריות שלטונית.

המאבק על דמותה של ישראל איננו מאבק בין “יהודית” ל“דמוקרטית”. הוא מאבק על משמעותה של היהדות עצמה. אם היהדות פירושה ריסון הכוח וזיכרון העבדות  אזי חברה צודקת יותר היא גם חברה יהודית יותר.

ולכן אין כאן רק עמדה פוליטית. יש כאן נאמנות למקור.

כמנהיגת קהילה וכרבה אני חשה את המתח הזה כמעט מדי שבוע. אנשים יושבים מולי עם אהבה עמוקה לעם הזה ולמדינה הזאת — ועם דאגה אמיתית לדרכה. אני שומעת את הפחדים, את הכאב, את העייפות. וגם את הרצון לא לוותר על התקווה.  אין זה תפקידי לומר לחברי קהילתי מה לחשוב פוליטית. תפקידי להזכיר לנו מהו הרף המוסרי שהתורה מציבה בפנינו; רף שאינו משתנה לפי סקרים או לפי זהות השר המכהן.

אם איננו מוכנים שתורתנו תאתגר אותנו גם כשזה לא נוח — איזו תורה אנו מבקשים לשמר?

שלך,

הרבה אילה