שלום לך,
״ממש הופתעתי מהתגובות שקיבלתי כשסיפרתי שאנחנו עושים בר־מצווה רפורמית לבן שלנו. ועוד עם רבה! מישהי שאלה אם הפכתי לרפורמית שמאלנית שקוראת הארץ״ — כך סיפרה לי אתמול אשה צעירה.
״בת דודה שחבר ערך את החופה שלה, כי לא היו מוכנים לרב אורתודוקסי, שאלה אם השתגעתי שפניתי לרבה אשה״, הוסיפה.
מה לענות על זה?
בלב האפלה שירדה על יהודי אירופה בימי השלטון הנאצי, נדלק נר מיוחד בראש חודש טבת תרצ״ו (27.12.1935). בתאריך זה הוסמכה לרבנות בגרמניה האשה הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל — הרבה רגינה יונאס, כותבת הרבה פרופ׳ דליה מרקס בספרה הזמן.
יונאס, שהוסמכה בגרמניה ונרצחה בשואה, הייתה הראשונה שטענה -על בסיס דיון הלכתי שיטתי- לשוויון זכויות לנשים ביהדות, ובכלל זה להסמכתן לרבנות.
מאז עברו תשעים שנה. העולם השתנה וגם עולם הרבנות הנשית. אבל השינוי היה איטי, מדורג ומוגבל. האשה השנייה אי פעם שהוסמכה לרבנות הייתה סאלי פריסנד בארצות הברית, בשנת 1972. כעבור עשור הוסמכה בישראל האשה הראשונה.
מאז הוסמכו אלפי נשים בעולם, וגם בישראל אנו מונות כיום למעלה ממאה רבות: רובן רפורמיות, אך גם קונסרבטיביות, עצמאיות, ואף כמה עשרות נשים אורתודוקסיות שהוסמכו להנהגה דתית — בשם כזה או אחר.
השבוע כינס ח״כ הרב גלעד קריב דיון מיוחד בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, לזכרה של הרבה רגינה יונאס. הדיון עסק במעמדן של רבות נשים, באתגרים שעדיין עומדים בפנינו, ובהישגים המרשימים שכבר הושגו.
חשבו על זה: בכנסת ישראל מתקיים דיון רציני על מנהיגות דתית נשית, על שוויון ועל צדק. נשים מזרמים שונים מדברות בכנות ובאומץ, ומגלות כבוד הדדי גם כלפי מי שפועלות בזירות אחרות משלהן.
היה שם הרבה תיקון באולם.
ומחוץ לחדר? המציאות הישראלית ממשיכה, לא פעם, לנוע בכיוון ההפוך — פעולה בשם היהדות לכאורה, אך בניגוד למצוות היסוד שלה: היחס לגר, פדיון שבויים, ההכרה בשבעים פנים לתורה ובתרבות המחלוקת. המילה ״שלום״ הפכה מוקצה כאילו סידור התפילות לא שב ומזכיר לנו עד כמה זהו ערך יהודי מרכזי.
ובאותה נשימה — לגלוג חילוני כלפי משפחה שבחרה שרבה תעלה את בנה לתורה, כשאמו לצידו.
אז מה לענות?
אל תיבהלי, אמרתי לאותה אם. לא קל לעמוד מול גל עכור של סטריאוטיפים ושל שנאת האחר. אבל הבחירה שלכם היא בחירה מודעת, נאמנה לערכים הליברליים ולתפיסת עולמכם. זו מתנה גדולה לילדכם לדעת שיש דרכים שונות להיות יהודי, ושבחירה משמעותית נעשית מתוך היכרות ומודעות, לא מתוך פחד
ומי שיגיעו לעלייה לתורה, יצאו משם לא רק נפעמים אלא עם הבנה עמוקה וחדשה יותר של זהותם היהודית ושל החברה הישראלית כולה.
העולם השתנה מאז טבת 1935 אבל המאבק על מקום, על קול ועל לגיטימציה בתוך היהדות נמשך. הבחירה ברבה איננה קיצון. היא תזכורת לכך שהיהדות תמיד הייתה מרובת קולות, ותישאר כזו — כל עוד יהיו מי שיאמינו בה מספיק כדי לקחת בה חלק פעיל.
שלכם,
הרבה אילה
