מסורת של שינוי

משולחן הרבה

שלום לך,

פעמיים השבוע סיפרתי את אחד הסיפורים המופלאים במסורת היהודית.

כשעלה משה למרום, לפני יותר משלושת אלפי שנים, הוא ראה את הקדוש ברוך הוא יושב ומעטר כל אות בתורה בכתרים.

משה ידע שעדת ישראל מחכה לו למטה, אולי גם קצרה רוחו כבר להביא את התורה לעם.

“מה מעכב אותך?” שאל.

הקדוש ברוך הוא ענה שיש אדם אחד, עקיבא בן יוסף שמו, שיחיה בעוד דורות רבים, ועתיד ללמוד מכל אות ואות תורה והלכות. לכן צריך לדייק בכל פרט.

“אני רוצה לפגוש אותו,” ביקש משה.

“חזור לאחוריך” ענה לו האלוהים.

וכך משה מוצא את עצמו בבית מדרשו של רבי עקיבא, בארץ ישראל בתחילת המאה השנייה לספירה.

הוא מתיישב בשורה האחרונה ומקשיב לדיון הסוער, אבל אינו מבין דבר. השפה זרה לו, המחשבות חדשות לגמרי. הוא מותש ומבולבל.

ואז שואל אחד התלמידים:

“רבי, מניין לך הדבר הזה?”

ורבי עקיבא משיב:

“הלכה למשה מסיני.”

פתאום משה מבין שכל הדיון הזה, הרחוק כל כך מעולמו, עדיין קשור אליו ולמעמד הר סיני. מְעוּדַד וּמְחֻזֵּק הוא שב אל ההר, מוכן למה שמצפה לו ולעם במדבר.

אני אוהבת במיוחד את האגדה הפרועה הזאת, ומביאה אותה שוב ושוב בשיעורי גיור.

היא מזכירה עד כמה חז"ל היו יצירתיים ואמיצים. הם לא פחדו לפרש מחדש, לשנות, להתאים את היהדות למציאות חדשה.

בלי המהפכה שלהם, היהדות לא הייתה שורדת את חורבן בית המקדש!

הם הפכו דת של הקרבת קורבנות במקדש לדת של קהילה, לימוד ותפילה.

במקום כהונה תורשתית - אחריות רוחנית שנשענת על לימוד, מחשבה חופשית ויצירתית.

זו אולי המסורת החשובה ביותר של העם היהודי: היכולת להשתנות מבלי לאבד את הזהות.

היהדות חיה משום שמעולם לא קפאה במקום.

היא התווכחה, נאבקה, השתנתה והתפתחה.

והאחריות הזאת עברה עתה אלינו.

זה עלינו להמשיך לעצב יהדות שיש בה צדק וחמלה, מחשבה ורוח;

להתעקש על יהדות שמנסה, גם בעולם מורכב ומטלטל, להיות ראויה לתורת משה ולחזון הנביאים.

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃   מיכה, ו' ח.

.

שלך,         

הרבה אילה