מה שלומנו?

מאשה ליפשיץ
3 ביולי
זמן קריאה 1 דקות

שלום

מה שלומך? השאלה הזו צפה בי בימים האחרונים ללא מענה ברור.

איני יודעת מה לענות כשאני נשאלת ועוד יותר קשה לי להעריך מה שלומנו כעדה, כחברה.

על פניו, השקט היחסי מאזעקות והפגזות אמור להביא שלווה. בוודאי אם היה ניצחון ענק על האויב.

ההיה?

ואיך יכול שלומנו להיות טוב כשבעזה נהרגים חיילים שלנו? איך יתכן להרגיש טוב עם עצמנו כשבעזה מתים עשרות בני אדם ביום מירי, רעב ומחלות? כיצד לנשום לרווחה כאשר מלחמת השבעה באוקטובר נמשכת כבר 635 ימים וזה משך הזמן שהחטופים האומללים שלנו נמקים בשבי?

ובכל זאת.

בכל זאת, החיים זורמים. פירות הקיץ עסיסיים ומתוקים. חברים. משפחה. תכניות לחופשה.

כבר שנה ושמונה חודשים שאנחנו מחזיקים ביד אחת את המלחמה וביד השניה את השמחה שבחיים.

ומאין כוחות לשאוב?

תשובה לשאלה זו מצאתי ביומנה של אתי הילסום, שנכתב בהולנד בשואה:

אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּאִלּוּ פִּסַּת חַיִּים יְקָרָה מִפָּז נִתְּנָה לִי לַמִּשְׁמֶרֶת, עַל כָּל הָאַחְרָיוּת הַנּוֹבַעַת מִכָּךְ. אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁחוֹבָתִי לִשְׁמֹר עַל אַהֲבַת הַחַיִּים שֶׁבִּי וּלְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁתַּעֲבֹר בְּשָׁלוֹם אֶת הַזְּמַנִּים הָאֵלֶּה וְתַגִּיעַ בִּשְׁלֵמוּתָהּ לַזְּמַנִּים הַטּוֹבִים יוֹתֵר. זֶה עִקַּר הָעִקָּרִים. זֶה מָה שֶׁמַּעֲסִיק אוֹתִי כָּל הַזְּמַן. וְיֵשׁ רְגָעִים שֶׁנִּדְמֶה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְהִכָּנַע וּלְוַתֵּר, אֲבָל תְּחוּשַׁת הָאַחְרָיוּת שֶׁבִּי מַזְכִּירָה לִי שׁוּב וָשׁוּב שֶׁתַּפְקִידִי לִשְׁמֹר עַל הַחַיִּים שֶׁבִּי.

כה יפה! הילסום מלמדת אותנו שלא לחוש אשמה על אהבת החיים, אלא להיפך, לדעת שזו חובתנו לשמוח בטוב שסביבנו; לקחת אחריות על החיוניות ועל התקווה ולא להיכנע לייאוש. לא לוותר.

קבלת השבת היא הזמן בשבוע בו אני חווה את כוחות הטוב בתוכי, בשותפי לדרך, בקהילה. אני יוצאת ממנה בנפש מלאה וברוח מרוממת.

השבוע תהיה לצידי קרן ויוסי ישראלי ידבר על מה שנותן לו אופטימיות.

כדאי להצטרף!