חנוכה: חג אחד, מסרים רבים – כבר 2180 שנה

שלום לך,

חג החנוכה הוא מן החגים המרתקים במסורת היהודית. לא רק בגלל הסיפור, אלא בגלל הדרך שבה המסר שלו משתנה מדור לדור, בהתאם לצרכים, לפחדים ולתקוות של הזמן.

המכבים הם שקבעו את החג. אחרי שניצחו את היוונים וביססו את ממלכת בית חשמונאי, הם ביקשו להנציח את הניצחון הגדול של המרד: מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים. שמונת ימי החג נקבעו כתחליף לחג הסוכות, אותו לא יכלו לחגוג בזמן המרד כשהסתתרו במערות. שבעת ימי סוכות ועוד שמיני עצרת – שמונה ימים של אור וזיכרון.

אבל כשחז״ל מעצבים מחדש את מסורת החגים, מאות שנים אחר כך, המציאות כבר אחרת. הם מאוכזבים מבית חשמונאי, ובעיקר חוששים ממרידות נוספות – הפעם נגד האימפריה הרומית. לכן הם בוחרים לספר סיפור אחר: לא סיפור של חרב, אלא של נס. נס פך השמן. ובהתאם לכך הם מעצבים גם את התפילה: החשמונאים נזכרים, אבל הדגש הוא על העזרה האלוהית, לא על כוח הזרוע.

המסר הזה דיבר אל לבבות יהודים במשך יותר מאלף שנים: סבלנות, אמונה, תקווה לנס.

ובכל זאת, בראשית המאה העשרים, לחלוצים הציוניים בארץ ישראל, זה כבר לא הספיק. הם מרדו במסורת של המתנה פסיבית לגאולה. מתוך היכרות עם המקורות, הם בחרו במכבים כמודל של יוזמה ואחריות. יהודה המכבי היה עבורם דמות של יהודי הפועל לשנות את גורלו. 

כך נולד גם השיר אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים:

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -

וַיְּהִי אוֹר!

והשאלה נשארת פתוחה גם היום:

מה מספרים לנו נרות החנוכה בחנוכה תשפ״ו?

האם זה סיפור על ציפייה לנס?

על נחישות לפעול?

על האמונה שנר אחד יכול להאיר חושך גדול?

עבורי, זה השיעור העמוק ביותר של החג:

היכולת לשנות את המסר מבלי לוותר על המסורת. לפרש מחדש, להתאים, להגיב למציאות משתנה. 

יכולת ההשתנות הפרשנית אינה חולשה של המסורת היהודית אלא גדולתה! ואותה נמשיך גם היום. כי מותר. כי צריך. כי כך נשאר נאמנים ליהדות באופן עמוק. 

שלכם,

הרבה אילה