אבל החדר חמים ונעים

שלום לך,

יש דובים גדולים ביער / ופחד מורגש 

ריקודים מול האש – יש / ינשופים ונחש.

יש מפלצת בתוך הנהר / רעבה וערה 

אבל החדר חמים ונעים / ואת ישנה.

את המילים האלה כתב דן תורן באוקטובר 2000, בימי האינתיפאדה השנייה. הבוקר הקשבתי לביצוע הנפלא של קרן פלס ואלון עדר ותהיתי עד מתי ימשיכו המילים הללו לגעת עמוק כל כך בלב.

השיר פונה אל בתו הפעוטה של המשורר. הוא לא מבטיח לה שאין דובים ביער, שאין מפלצות בנהר או שאין סיבות לפחד. להפך. כל אלה קיימים. העולם אינו מקום בטוח לגמרי, ולעולם לא יהיה.

אבל בתוך כל זה יש גם חדר חמים ונעים.

אולי משום כך השיר מצליח לגעת בי גם היום. לא בגלל שהוא מעלים את המציאות, אלא משום שהוא מזכיר שגם כשהפחד נוכח, לא הכול פחד. גם כשהחדשות מדאיגות, גם כשיש דאגה למי שנמצא בדרך, גם כשהלב דרוך ומחכה, עדיין יש בחיים הרבה טוב.

בימים האחרונים זכיתי להרגיש זאת היטב. בן משפחה אחד שב בשלום ארצה אחרי שבועות של חוסר ודאות. אחר צפוי לנחות בקרוב. ובשבת הקרובה יתכנס השבט כולו בחצר שלנו לציין ארבעים שנות נישואין של עמי ושלי.

הדובים עדיין ביער. המפלצת עדיין אורבת בנהר. אבל גם החדר החמים קיים.

אולי חוכמת החיים אינה לבחור בין השניים. לא להתעלם מן הסכנות, אך גם לא לתת להן למלא את כל שדה הראייה. לדעת להבחין בטוב, להודות עליו, ולאחוז בו בשתי ידיים.

בימים כאלה, ספירת הברכות אינה בריחה מן המציאות. לפעמים היא הדרך להישאר שפויים בתוכה.

חז״ל אמרו: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

הם ידעו שהדובים נשארים ביער והמפלצות אינן נעלמות. ובכל זאת, הם ביקשו מאיתנו להמשיך לספור ברכות. לא כדי להכחיש את הפחד, אלא כדי שלא נשכח את החדר החמים והנעים שבתוכו אנחנו חיים.

אילו הברכות אתה, או את, תספרו היום?

שלך,         

הרבה אילה