".....

הכוכבים הבהבו 
מעלי. אמרתי לו האִם

אוכל לבקש בקשה אחת?

אני רוצה ללמוד להפריד

את הזיכרון

מהכאב. או לפחות את חלקו,

את מה שניתָן, שלא כל הֶעָבָר

יהיה ספוּג כל-כך בּׅכאב.

כך גם אוכל לזכור אותך יותר,

אתה מבין: לא אֶפחד כל פעם

מכְְּויית הזיכרון.

וגם אמרתי – אני חייב להיפרד

ממך.

אל תבין לא נכון (הרגשתי

בבשרי ממש

את דקירת הכאב שחלפה בו) – להיפרד

רק לַמרחק

שהחזה יוכל להתרחב

כדי נשימה

אחת

שלֵמה

​

דוד גרוסמן, מתוך הספר נופל מחוץ לזמן (עמ' 169)