שלום
שבת אחרונה באלול, וכאילו לא ברור שהגיע הזמן לראש השנה. איך נתחיל מחדש כשכל כך הרבה לא נגמר?!
המשמעות המסורתית של ראש השנה היא שזהו יום הדין, יום בו נשקלים מעשינו ומתחילים עשרה הימים בהם עדיין אפשר להטות את גזר הדין, עד יום כיפור שבו מתקבלת ההחלטה. לכן נקראים אלה "ימים נוראים".
לקראת תום שנה לטבח ולמלחמה ועם החרפת המלחמה בצפון, אי אפשר שלא לחוש שאלה אכן ימים נוראים.
גולדה מאיר מצוטטת כמי שאמרה "ליהודי אין את הלוקסוס להיות פסימי." לי, כישראלית, אין רשות לשקוע בייאוש. מותר לכעוס ולפחד, אפשר לכאוב; אבל לא ליפול לייאוש. השנה הבנתי שהעבודה החיונית שאני עושה היא עבודת התקווה.
החצבים הבוקעים ועולים אל השמיים, קרירות הבוקר וכן, גם החגים המתקרבים, כל אלה מעוררים את התקווה והתפילה שתהיה לנו שנה טובה יותר.
הערב, חמישי, ניפגש לשיחה בה נוכל להרהר, לשתף ולשאול איך נגיע ליום השנה לשבעה באוקטובר.
פרופ' לפסיכולוגיה ירון זיו ושירלי רוזנבלום קרסו פסיכודרמטיסטית ופסיכותרפיסטית יובילו הערב, בשעה 19:00 שיחה קהילתית. בואו ונהיה יחד בהתלבטות ובהתכוננות הרגשית.
את קבלת השבת מחר תיכננו לעשות בנמל קיסריה.
שמחנו לשתף שוב פעולה עם בית תפילה ישראלי וליהנות מקרירות רוח הערב והמוזיקה הנהדרת.
לצערנו האירוע בוטל בהנחיית פיקוד העורף.
אבל,
אם לצטט את שירו של יהורם גאון "לא מנצחים אותי כל כך מהר".
ניפגש לקבלת שבת מקוצרת בזום.
נשמע שופר, נכוון את הלב לקראת חג במלחמה, נברך ונתפלל לטוב.
שישי בשעה 17:00 בקישור זה:
Join Zoom Meeting
בברכה להפוגה ורגיעה
ולשבת שלום,
אילה
Comments