17 במאי 2024, ט' אייר תשפ"ד
שלום,
מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶּפֶשׁ. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
כך נפתח שירו של אדמיאל קוסמן, שכאילו נכתב בימים אלה.
המועדים הלאומיים עברו ובהם הרבה כאב וקושי לצד הרצון להתגאות במדינת ישראל ולשמוח בחגה.
ביטוי ויזואלי חריף במיוחד ניתן לכך במסך המפוצל של ערוצי הטלויזיה, בו שודרו במקביל טקס הדלקת המשואות הממלכתי, שהוקלט מראש בסתר, וטקס כיבוי משואות של ציבור רחב, בהובלת משפחות החטופות והחטופים.
לי, לפחות, היו עוד רגעים שבהם תהיתי על בחירות טקסיות ואמנותיות. הנפש הגיבה בחדות לכל טקסט או שיר ואהבה או התקוממה. השנה היה לי קשה להיות שוות רוח למה שהתרחש או לא התרחש. ביום הזיכרון ויום העצמאות כמו הרכבתי משקפיים רגשיות והמציאות הכתה בי שוב ושוב.
דווקא המפגש הקהילתי שלנו, במעבר מזיכרון לעצמאות, היה עבורי החלק המדויק ביותר, כזה שאפשר לגעת בכאב, אבל לא לוותר על הגאווה ועל התקווה, ללא עליצות מזויפת ובלי הצפה מיותרת של הטראומה הלאומית. מישהי אמרה שם שהקהילה שלנו, היהודית הליברלית, הציונית, היא זו שממלאת אותה בתקווה למדינת ישראל. אכן.
מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל. / לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
בשבילי, קבלת השבת היא המקום השקט עליו אוכל להניח את הנפש ולו לשעה אחת בלבד.
הצטרפו אלי:
אביא כאן את שירו הנפלא של קוסמן, במלואו:
מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶּפֶשׁ.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָּשׁ עָצִיץ, עָלֶה, גִּבְעוֹל, אוֹ שִׂיחַ, שֶׁלּאֹ יָקוּם
וְיִתְקַפֵּל כְּשֶׁהִיא תָּבוֹא. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָּשׁ דִּבּוּר אֶחָד, נָקִי, נָעִים וָחַם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶׁהִי, קְרוֹבָה שֶׁלִּי, יַלְדָּה-יוֹנָה, נַפְשִׁי שֶׁלִּי
אֲשֶׁר יָצְאָה מִן הַתֵּבָה, לְכַמָּה רְגָעִים, בִּשְׁעוֹת הַבּקֶֹר,
ולְאֹ מָצאְָה מֵאָז מָנוחַֹ לרְַגלְהָּ.
בברכה לסוף שבוע רגוע, לשבת שלום ולבשורות טובות,
אילה
Comments