לכי לך

שלום,

"אני חושבת שיתאים לך להיות רבה. רפורמית."

כך אמרתי לפני חמש שנים לאישה צעירה, אמא לנערה שעלתה לתורה לכבוד בת המצווה שלה.

זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את המילים האלה לאדם אחר — וגם אני הופתעתי לשמוע את עצמי אומרת אותן.

השבוע, אותה אישה — עדי סגל — תוסמך לרבנות, ואני אזכה ללוות אותה במעמד ההסמכה.

במהלך ארבע השנים האחרונות עדי למדה להתפלל ולהוביל תפילה; להכין ולהנחות טקסי מעגל חיים; לפענח ולהתפלפל בסוגיות תלמודיות; וללוות אנשים ברגעים של שינוי ומשבר.

היא הרחיבה את השכלתה בתחומים שונים של מדעי היהדות, עמדה במבחנים, כתבה עבודות, יצרה טקסטים חדשים, וביקרה בקהילות מגוונות בארץ.

ובשישי בבוקר היא תוסמך ותהיה לרבה, ותצטרף כחברה בְּמָרָם – מועצת הרבנות הרפורמית בישראל.

ואז תעמוד בפניה השאלה הגדולה: איזו מין רבה את רוצה להיות?

יש בינינו מי שבחרו, כמוני, ברבנות קהילתית. אחרות ואחרים פועלים באקדמיה, בבתי הספר, בעשייה של צדק חברתי, או בכתיבה ומחקר. אפילו חבר כנסת אחד כבר יש לנו.

החברה הישראלית צמאה לקול יהודי-ליברלי — קול שמבוסס על ידע והבנה של המסורת, אך שואף גם להציע תשובות חדשות לאתגרי הזמן, והכרה רחבה יותר במגוון צורות החיים היהודיות המחויבות לאהבת ישראל, להומניזם ולשוויון ערך האדם.

המסורת היהודית מעולם לא הייתה אחידה.

הגיוון והמחלוקת הם אולי הסימנים המובהקים ביותר של העם הזה.

עוד לפני שהעם החדש חצה את הירדן בדרך מן המדבר לארץ המובטחת, כבר היו שבטים – גד, ראובן וחצי שבט מנשה – שבחרו לחיות במקום אחר, בעבר הירדן המזרחי.

שני דורות אחרי דוד, מי שאיחד את שבטי ישראל, הממלכה כבר מתפצלת לשתיים.

חז"ל יצרו את ספרות המשנה מתוך תרבות של ויכוח ופירוש — תרבות המחלוקת.

ובכל דור קמו זרמים שונים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חילונים וחרדים – וכולם חלק מאותו סיפור גדול של עם אחד, המחפש תמיד משמעות.

אפשר לומר שה-DNA היהודי הוא כזה של מחלוקת יצירתית ושל השתנות מתמדת – ניסיון נצחי לשלב בין נאמנות למסורת ובין מחויבות למציאות המשתנה.

אולי בזכות זה עם ישראל ממשיך לחיות, להתחדש וליצור כבר אלפי שנים.

זהו הסיפור הגדול שאליו תצטרף עכשיו עדי – בקול חדש, אמיץ ונשי.

קול של אמונה וחשיבה, של חמלה ושל כוח.

בפרשת השבוע, לֵךְ לְךָ, אברהם מצטווה לצאת למסע אל הלא נודע — אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

אין לו מפה, רק אמונה וקריאה פנימית.

גם עדי יוצאת כעת לדרכה — לארץ שלא תוכל לראות כולה מראש, אבל היא נושאת עמה את אותה קריאה: לְכִי לָךְ.

לכי בדרכך, בקולך, באומץ שלך.

לכי לך – והוסיפי לסיפור היהודי קול אחד בהיר ומרגש במיוחד: קולה של הרבה עדי.

דֶּרֶךְ צְלֵחָה!

שלך,

הרבה אילה