לאיזה קול נקשיב?

שלום לך,

זוכרים את הסיפור על המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען?

תקציר: שנים עשר מנהיגי שבטים יצאו לסיור רגלי וחזרו אחרי ארבעים יום, מלאי שבחים לארץ הטובה והפוריה. אבל עשרה מתוכם טענו שבני ישראל לא יוכלו לכבוש את הארץ בגלל שהערים בה מבוצרות ותושביה נועזים. למרות התנגדות של שניים – יהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וכָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה – העדה כולה משתכנעת, נבהלת ויוצאת בכעס על משה שהוציאם ממצרים.

זה עלה להם בארבעים שנים מיותרות של נדודים במדבר.

משפט אחד מתוך דברי עשרת המרגלים קופץ לעין : וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִלִים... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. 

השבוע יעלה אצלנו לתורה נער נבון בשם אמיתי, והוא רואה בכך דוגמה נהדרת לכך שהאופן שבו אנו חושבים על עצמנו מקרין על האופן שבו אחרים חושבים עלינו. אם נהיה קטנים וחלשים בעינינו, הרי שגם ידידינו וגם יריבינו יראו אותנו כְּכָאֵלֶּה. עלינו להעריך את עצמנו, הוא אומר. עלינו למצוא את החוזקות שלנו ולהיאחז בהן, וכך באמת נתחזק. זהו רעיון נכון מאוד, שמוכר גם מן הפסיכולוגיה החיובית.

האמונה בעצמנו וביכולתנו היא אחד הכלים החשובים ביותר העומדים לרשותנו כדי לשנות מציאות. ככל שהייאוש גובר עלינו ואנחנו מרגישים מול אויבינו כחגבים, יקשה עלינו לפעול מולם ונגדם. יתרה מכך, הייאוש וחוסר הביטחון העצמי הם פעמים רבות האויב הגדול ביותר שלנו, גם כשאין לנו "אויבים" של ממש מבחוץ. נכון אומר אמיתי: חיוני לזכור את הכוחות הפנימיים שלנו ולבטוח בהם.

היבט נוסף של הסיפור הוא הנכונות של עדת ישראל להקשיב דווקא לקולות המפחידים והמרתיעים. הם היו עבדים בורחים שלא אחזו נשק מימיהם. אחרי חודשים של טלטלה במדבר היו כנראה מותשים ומוחלשים – כַּר פּוֹרֶה להתפשטות הייאוש והדאגה. כלב בן יפונה מפציר בהם: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ, אבל הפחד פושה ומתפשט, וההמשך ידוע.

האם יש בכך משהו שנוגע גם אלינו היום?

בשלוש השנים האחרונות אני מלאת התפעלות מן הכוחות המתגלים בחברה הישראלית. יש לנו כל כך הרבה סיבות לכעוס, להתייאש, להסתגר בתוך עצמנו ולשקוע בדאגה. ובכל זאת הרוח הישראלית לא מובסת. פעם אחר פעם אנחנו רואים אנשים שמתייצבים לעזור, להתנדב, להילחם, לבנות, לנחם ולהחזיק זה את זה. לצד הקולות המפחידים והמדכאים נשמעים גם קולות של אחריות, של תקווה ושל נחישות.

סיפור המרגלים לא מלמד אותנו להתעלם מן הקשיים. הארץ אכן הייתה מלאה אתגרים, והערים אכן היו מבוצרות. השאלה איננה אם קיימים מכשולים, אלא כיצד אנו בוחרים לראות את עצמנו מולם. האם אנו רואים את עצמנו כחגבים, או כבני אדם בעלי יכולת לפעול, להתמודד ולצמוח. 

זו אולי אחת המשימות החשובות של הזמן הזה: לא לתת לפחד לקבוע את זהותנו. להכיר בסכנות, אך גם לזכור את הכוחות. לראות את המציאות כפי שהיא, אך לא לשכוח מי אנחנו. כי עתידה של קהילה, של חברה ואפילו של אומה שלמה נקבע לא פעם על ידי התשובה לשאלה הפשוטה: כיצד אנחנו רואים את עצמנו. לאיזה קול נקשיב.

שלך,         

הרבה אילה