הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים

שלום, 

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד כך ספק שואלת, ספק מבטיחה לאה גולדברג בשיר נפלא. 

קשה להתנהל בתוך היום יום הישראלי באלול תשפ"ה. ענני דאגה, כעס וכאב מעיבים את השמיים. כל מהדורת חדשות מביאה איתה עוד "לא יאומן" ו"לאן הגענו". 

בתוך המציאות הזאת, כמעט כל עשייה היא ביטוי לכוח ולאופטימיות. כזו היא הצטרפות להפגנה וכזו היא יציאה לקונצרט או חתונה. כל כיסוח דשא וקניה של חולצה חדשה הם אמירה שלא נוותר, שאנחנו כאן להישאר והחיים חזקים ויהיה טוב. יותר טוב. טוב מאד. 

בקהילה הדבר נכון על אחת כמה וכמה: 

היום ישב צוות והכין את תפילות יום כיפור .

מחר יישב צוות אחר ויכין את השחרית לראש השנה. 

צוות השיווק טורח להנגיש את אירועי תשרי והסדנאות המיוחדות שלנו, שלא תפספסו משהו שיכול להיות ממש טוב עבורכם. 

בין לבין, אני מקיימת כל שבוע, זה למעלה משנה, שיעור לגיור בעברית ועוד אחד באנגלית. לאנשים החיים כאן ורוצים לעבור את שער הכניסה לעם ישראל, להיות חלק מאיתנו בכל המובנים. 

זו התשובה שלי לחוסר האונים, לייאוש ולכעס. זה מקור הכוח והתקווה. גולדברג ממשיכה וכותבת:

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגעַֹ,

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ,

וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

באלול תשפ"ה חשוב לזכור שמותר לאהוב וצריך לשמוח. למרות, בגלל, אף על פי מה שמתרחש בחוץ. 

שלך, 

הרבה אילה