הרקמה הישראלית בערב יום הזיכרון תשפ"ה

מאשה ליפשיץ
29 באפר׳
זמן קריאה 2 דקות

שלום

אנו בערב יום הזיכרון לנופלות, לנופלים ולנפגעי פעולות האיבה. זה היום בו החברה הישראלית מפנה מקום לעצב הגדול של המשפחות, אשר האבל הוא חלק מן היום יום שלהן; הוא איבר מגופן; הוא מעצב המציאות שלהן.

מאז השבעה באוקטובר 23, העצב הוא חלק מחיינו כולנו. ודאי שכך הוא כל עוד יש לנו חטופים בשבי בעזה. ענן של עצב מעיב את שמינו וכל חג, כל שמחה משפחתית, שורה תחת הענן הזה ומגיבה לו.

זלדה כתבה שלומי קשור בחוט אל שלומך והמטפורה של חוט נכונה עד מאד ליחסים בין בני אדם. חוט הוא דבר הנארג ונוצר בעבודה סבלנית ושקדנית. הוא אינו קיים בטבע בפני עצמו. כדי שיהיו לי יחסים של שלום עם אדם אחר, עלי לארוג חוט מסיבים כמעט שקופים. החוט הזה מתחיל דק ויכול להתעבות. אפשר לקשור בו קשרים כדי לחזק את החיבור.

חוט עלול להתבלות. עלול להיפרם או להיקרע.

מוטי המר מוסיף נדבך וכותב כולנו, כן כולנו / כולנו רקמה אנושית אחת חיה / ואם אחד מאיתנו / הולך מעמנו / משהו מת בנו - / ומשהו נשאר איתו.

כה מדויקת המטפורה של רקמה לתיאור חברה אנושית!

בשנה וחצי האחרונות נפרם הסיפור הישראלי. חלקים מן הרקמה דהו וחלקים אחרים נקרעו ממש. החוטים מבצבצים ונוטים לכל כיוון ברוח.

דוגמה קטנה לפרימה הזאת אפשר לראות במחלוקות הקשות על הדלקת המשואות. מי ראויה להדליק משואה בשנת תשפ"ה? מי נדחתה וסורבה ומי סירבה לקחת חלק בטקס, שעד לפני שנים מעטות היתה עליו הסכמה רחבה בישראל?

כפרטים וכקהילה מוטלת עלינו המשימה הגדולה של חידוש הרקמה; של חיבור הסיפור המשותף החדש; של תיקון החברה הישראלית.

במילותיו של מוטי המר:אם נדע, איך להרגיע / את האיבה, אם רק נדע. / אם נדע להשקיט את זעמנו / על אף עלבוננו, לומר סליחה. / אם נדע להתחיל מהתחלה.

משהו מזה יקרה במפגש המבדיל -והמחבר- בין יום הזיכרון ליום העצמאות. נקרא את מגילת העצמאות של מדינת ישראל. נגיב לה. נשיר שירי אהבה שיש בהם עצב ויש תקווה ויש גם גאווה.